67. לפיכך, הוחלט כי אי צירוף דו"חות החברות הכלולות לדו"חות חב' דסק"ש אינו יכול כשלעצמו להוכיח כוונה להטעות; המשקיע לא הוטעה ביחס להעדרם של דו"חות החברות הכלולות. הטעות היחידה שיכלה להיווצר היא באשר לסיבת אי צירוף דו"חות אלה לדו"חות חב' דסק"ש, וספק אם הדבר יכול להחשב הטעייה לענין שיקולי השקעה. דרך ההתנהגות של חב' דסק"ש כלפי רשות ניירות ערך וכלפי הבורסה והרשם אינה עומדת, לכשעצמה, במוקד שאלת האחריות הפלילית. המוקד מצוי במטרה להטעות משקיע סביר, ויסוד זה לא הוכח.
68. דעת הרוב ציינה, כי אין חולק שחב' דסק"ש פעלה במודע בקו פעולה מסוים, בהימנעה מהעברת דו"חות כספיים של החברות הכלולות לבורסה ולרשם. ההימנעות מהגשת ערעור על החלטת הרשות לדחות את הבקשה לפטור, אי הדיווח למשפחת ורטהיימר על קו הפעולה שננקט, וההימנעות מהעלאת הנושא בישיבת הדירקטוריון – כל אלה מהווים הוכחה לכך שמדובר בהחלטה מודעת שאינה נובעת משכחה, רשלנות, או אי תשומת לב. אולם אין בכך כדי להקרין על כוונותיה של חב' דסק"ש להטעות את המשקיע. "הכוונה הלא מוכחשת היתה כי הדו"חות הללו לא יגיעו לידיעת הציבור, וכדי לממש כוונה זו נקטה חב' דסק"ש, בין היתר, בצעדים שפורטו לעיל" (שם, פסקה 42). עם זאת, לא הוכח היסוד הנפשי בנאשמים בדבר קיומה של כוונה להטעות משקיע סביר, כנדרש בסעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך. משלא הוכחה כוונה כאמור, יש לזכות את המשיבים מן הספק.
69. מעבר לצורך, דן בית המשפט בדעת רוב גם בשאלת התיישנות העבירות, וקבע, שלא כדעת בית משפט השלום, כי העבירות על-פי סעיף 53(א)(4) לחוק בהן הואשמו המשיבים אינן עבירות נמשכות, שכן הרכיב ההתנהגותי בהן לא המשיך להתקיים לאחר מועד הגשת דיווחי חב' דסק"ש לרשויות הפיקוח, וזהו המבחן הרלבנטי לצורך התיישנות. העבירות השתכללו והושלמו עם הגשת הדו"חות החסרים או המטעים, וכל דו"ח במועד הגשתו כלל יסוד עובדתי שהושלם. לפיכך, חלה התיישנות על כל
--- סוף עמוד 21 ---
העבירות נשוא כתב האישום שמועד ביצוען חל למעלה מחמש שנים קודם לפתיחת החקירה באוגוסט 1998. מכאן, שעבירות שבוצעו לפני אוגוסט 1993 התיישנו, ודין ההרשעה בגינן להתבטל גם מטעמי התיישנות.
דעת המיעוט
70. השופטת שיצר נקטה עמדה שונה מדעת הרוב. קו הנמקתה היה כדלקמן: דו"חות כספיים נערכים על-פי כללי חשבונאות מוגדרים. לצורך בירור מצבה הכלכלי של חברה יש לבחון, בין היתר, את מצבן הכלכלי של החברות המוחזקות על-ידי התאגיד, בירור שבלעדיו לא ניתן להבין את מצבו האמיתי של התאגיד המדווח. דיווח הלוקה בחסר בנתונים אינו מאפשר ניתוח נכון ומלא של מצבו הכלכלי של התאגיד המדווח. לפיכך, עצם הכוונה והתכנון למנוע מהמשקיעים מידע הכלול בדו"חות שלא צורפו, כמוה ככוונה להטעות את המשקיע. למשיבים בפעולתם היתה כוונה למנוע מידע זה מן הציבור. השאלה באיזו מידה בדק המשקיע הסביר בפועל את הנתונים, והאם הפעיל שיקול דעתו בהתאם לבדיקה זו, אינה מטריאלית, שכן אין מדובר בעבירה תוצאתית. אין גם צורך להוכיח באופן ספציפי מה מתוך דו"ח החברה הכלולה מופיע בדו"ח התאגיד המדווח, שכן החוק, מעצם חובת צירוף דו"חות החברות הכלולות לדיווחי התאגיד המדווח, קובע את מהותיות המידע שבדו"חות המצורפים, אלא אם כן ניתן פטור מהגשתם (תקנה 42 לתקנות דו"חות תקופתיים ומיידיים; תקנה 23(ב) לתקנות עריכת דו"חות כספיים שנתיים).