--- סוף עמוד 24 ---
ממשקיע סביר פרט מהותי שיש חובה בדין לדווח עליו אינה שקולה בהכרח ככוונה להטעות.
2) שאלת היקף תחולת הלכת הצפיות בסעיף 53(א)(4) לחוק, ובחינת עמדת הרוב כי הלכה זו חלה רק לגבי פרט מטעה מוגדר, נקודתי וספציפי, ואילו לגבי פרט חסר מטעה, היא תחול רק אם המשקיע אינו מודע לכך שהוא חסר.
3) שאלת תוכנה של החזקה שבסעיף 53(א)(4) סיפא לחוק, לאור קביעת הרוב כי היא חלה רק כאשר התאגיד המדווח מגיש דו"חות מטעמו באיחור, ולא כאשר הוא מגיש דו"חות חסרים, או דו"חות הכוללים פרטים כוזבים.
4) סוגיית ההתיישנות בעבירה על סעיף 53(א)(4) לחוק.
80. לטענת המדינה, דעת הרוב בפסק הדין לוקה בכך שהיא מצמצמת באופן ניכר את היקף חובת הגילוי המוטלת על חברות ציבוריות על-פי דיני ניירות ערך. לעמדתה, פרשנות יסודות העבירה צריכה לקיים ולקדם את עקרון הגילוי הנאות, ולא לצמצמו עד כדי סיכול תכליתו. עמדת הרוב בפסק הדין קמא גורמת להעברת נטל הגילוי והאיתור של המידע הנחוץ להחלטת ההשקעה לשכמו של המשקיע, במקום שנטל זה ירבוץ על החברות הציבוריות המוכרות את ניירות הערך שלהן לציבור, ואשר המידע העסקי הרלבנטי למשקיע מצוי אצלן. תוצאת פסק הדין סוטה מהלכות קודמות, ופוגעת ביכולת האכיפה של הרשויות, ויש לכך השלכות קשות על שוק ההון, ועל תיפקודן של החברות הציבוריות.
81. על-פי עמדת המדינה, נקודת המוצא המנחה בענייננו היא כי יסודות דיני ניירות הערך מתבססים על עקרון הגילוי הנאות למשקיע. עקרון זה עובר כחוט השני בכל הכללים והעקרונות המכוונים את תחום הפעילות בניירות ערך. לענין יסוד המטרה בסעיף 53(א)(4) לחוק, נטען, כי פסק הדין קמא בדעת הרוב נתן פירוש מצמצם ליסוד הנפשי בעבירה בענין "כוונה להטעות משקיע סביר". דעת הרוב סברה כי כוונה להסתיר ולהחסיר מהציבור דו"חות מהותיים שחלה עליהם חובת דיווח אינה שקולה ככוונה להטעות ציבור זה. על-פי הטענה, פרשנות זו לוקה בצמצום יתר. פרט מטעה על-פי גישת החוק כולל גם כל דבר שהעדרו עלול להטעות משקיע סביר, ולפיכך קיימת זהות בין פרט כוזב לבין פרט חסר. הסתרת פרטים מהותיים משמעה הטעייה על-ידי מתן
--- סוף עמוד 25 ---
תמונה חסרה של נתונים. על-פי הגדרת החוק והפסיקה, השמטה בכוונה של פרט מהותי שהחוק מחייב את גילויו זהה לכוונה להטעות באמצעות פרט כוזב. הצגת תמונה חלקית למשקיע עלולה להביאו להנחת הנחות מוטעות ביחס למצב עסקיה של החברה.