--- סוף עמוד 28 ---
המסקנה כי דו"חות אלה מהווים מידע מהותי למשקיע הסביר. קבלת עמדה זו מרוקנת מתוכן את יסוד ה"כוונה להטעות משקיע סביר" בסעיף 53(א)(4) לחוק ומבטלת את האבחנה בין עבירה זו לבין העבירה בסעיף 53(ג)(8) לחוק. כן נטען, כי אין עיגון בחוק לטענה לפיה חב' דסק"ש היא חברת אחזקות, ולכן יש עליה חובות גילוי מיוחדות ביחס לחברות המוחזקות.
90. טוענת עוד חב' דסק"ש, כי החזקה בסיפא לסעיף 53(א)(4) לחוק אינה חלה על דו"ח שהוגש גם אם חסרים בו נתונים כלשהם. לעמדתה, החזקה חלה רק על מצב שבו דו"ח שחייבים בהגשתו לא הוגש כלל, והחוק מבחין בין אי הגשת דו"ח לבין הגשת דו"ח בצורה בלתי תקינה בהתייחסות מפורשת (סעיפים 38 ו-38א לחוק). על אחת כמה וכמה, כך הוא לאור כללי הפרשנות של חוק פלילי, התומכים באי הרחבת חזקה מכח החוק, המייחסת כוונה פלילית לנאשם תוך העברת נטל ההוכחה. מאחר ובמקרה זה הוגשו בפועל דו"חות על-ידי חב' דסק"ש, החזקה הפלילית אינה חלה עליה, ונטל הראייה להוכחת כוונה להטעות מוטל כולו על המדינה. היא לא הוכיחה כוונה זו, שכן כוונת המשיבים לא היתה להטעות משקיע סביר, אלא להצניע פרטים עסקיים הנוגעים לחברות פרטיות, ממניעים של חשש לפגיעה בתחרות העסקית.
91. לבסוף, טוענת חב' דסק"ש, כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בסוגיית ההתיישנות. עם הגשת דו"חות חב' דסק"ש, הושלם הרכיב ההתנהגותי של המעשה, ובכך הושלם מעשה העבירה והחל מירוץ ההתיישנות לגביה. הגשת דו"ח פגום אינו שקול כאי הגשת דו"ח לצורך ההתיישנות, ומועד ההגשה של הדו"ח, גם אם הוא בלתי תקין, הוא המועד הקובע לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות.
92. עוד נטען, כי אין מקום להתערב בשיקול דעת בית המשפט שלא להפעיל את סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי לענין אפשרות הרשעת המשיבים בעבירה חלופית על-פי סעיף 53(ג)(8) לחוק ניירות ערך.
טיעוני תדמור
93. תדמור טוען לענין היסוד הנפשי בעבירה כי הוא מחייב שני מרכיבים הכרחיים: מחשבה פלילית – קרי: מודעות לרכיבים ההתנהגותיים והנסיבתיים של העבירה; ומחשבה פלילית מיוחדת לפיה הנאשם פעל כדי להטעות משקיע סביר. במקרה
--- סוף עמוד 29 ---
זה, אין חולק כי איש מהצדדים לא פעל מתוך רצון להטעות את המשקיע הסביר. גם כאשר חלה הלכת הצפיות, יש לבחון האם מבחינה עובדתית היתה לנאשמים מודעות לאפשרות התממשות ההטעייה של המשקיע הסביר כאפשרות קרובה לוודאי. במקרה זה, יש לאמץ את מסקנת הרוב בבית המשפט המחוזי לפיה לא היתה למשיבים מודעות מסוג זה. המניע של המשיבים בפעולתם נועד להגן על טובת החברה וטובת בעלי מניותיה, ולמנוע את פירוק השותפות בינה לבין חב' ישקר וחב' להבים שהיו בשליטת משפחת ורטהיימר. מטרה זו היתה לגיטימית – למנוע פגיעה בבעלי מניות חב' דסק"ש – ואין לייחס להם מטרה נוספת של פגיעה במשקיע הסביר. ככלל, עמדת הרוב בבית המשפט המחוזי לא הצרה את הלכת הצפיות, אלא התמקדה ביישומה על נסיבות פרשה זו, ואין להתערב במסקנותיה.