מכלל העדויות, על ידי מי מהצדדים עולה כי ה"הכרות" בין עו"ד ששון למשפחה עוד היתה בימיו של אבי המתנגדים המנוח, שנים רבות קודם עוד בהליך גירושיו מאמם.
עו"ד ששון ייצג גם את האב המנוח בגירושיו מול אמם של המתנגדים וגם ערך את מסמכי המתנה להעברת דירת המנוחה על שם המבקשות, גם ייצג האב ברכישת דירתו ב..., גם ערך ו"אימת" את חתימתו המזוייפת של האב על התחייבות בלתי חוזרת כלפי המבקשות המונעת כל עשיית דיספוזיציה בדירתו.
לא התרשמתי כי עו"ד ששון היה דווקא עורך דינן של המבקשות, שכן ליווה הוא את המשפחה שנים רבות, היה קרוב למנוח כך שלא יתכן כי עשה יד אחת עם המבקשות באשר לנישול המנוח.
מאז ביצע עו"ד ששון פעולות נוספות עבור המנוח.
מכאן כי אם ביצע עו"ד ששון פעולות עבור המבקשות משך שנים, אין בכך כדי לפגום במעורבות המבקשות, מעורבות אשר התבטאה רק בהבאת המנוחה למשרדו, שעה שעולה כי המנוחה עצמה שוחחה עימו בטלפון עוד קודם.
יוזכר כי עו"ד ששון "שימש" לעזרתה של המנוחה שנים רבות קודם בעניין בנה המנוח, הן להרחקתו מביתה עת "סערו הרוחות" והן ברכישת דירתו, בה המנוחה היתה מעורבת.
אין אני יודע מה טעם טענו המתנגדים בתצהירים אותם הגישו כי המבקשות הן שהכירו את עו"ד ששון, הן הסיעו המנוחה אל משרדו והן אשר מימנו את שכרו באשר לתשלום עריכת הצוואה, כאילו למנוחה אין כל הכרות מוקדמת עימו.
מהו מקור ידיעתם זה, חידה היא.
כפועל יוצא מדבריי אלו, ומשלא הוכח בפועל קיומו של כל יסוד מיסודותיו של סעיף 35 לחוק הירושה, יש לדחות גם טענה זו לפיה יש לפסול את צוואת המנוחה מכוחן של הוראות סעיף זה.
כיבוד רצונהשל המנוחה וסבירות הצוואה
המתנגדים טענו כי למנוחה היה קשר טוב עם בנה, אביהם, לא היתה לה כל סיבה הגיונית לפגוע בו וביוצאי חלציו ולא סביר כי המנוחה נישלה את אביהם מרצונה החופשי.
מאידך, טענו המבקשות כי הנתק שנמשך שנים בין המנוחה לנכדיה, למעט פעמים ספורות, גרם למנוחה כאב עצום.
לכאורה, טבעי הוא כי אדם יצווה את נכסיו לשאר בשרו במתכונת ירושה על פי דין. יחד עם זאת, עצם האפשרות לצוות, מניחה אפשרות לחריגה מהורשה על פי דין, כאשר הרצון לשנות עשוי להיות מוסבר מנסיבות חיי המצווה והיחסים עם ילדיו במיוחד.
בכך בא לכדי ביטויו עיקרון חוקתי מרכזי שלפיו עריכת הצוואה היא ביטוי לכבודו של המצווה ולקניינו. ברצותו – עושה צוואה, ברצותו – נמנע מלעשות צוואה, ברצותו – משנה צוואה שעשה או מבטלה, ברצותו – משאיר את הצוואה ללא כל שינוי או ביטול. עניין לנו באוטונומיה של הרצון הפרטי, ואותה עלינו לכבד (ראה: עניין "קרן לב"י", לעיל).