22. לצורך הדיון, ובעקבות טיעונים בכתב ובעל פה שהוצגו לנו על-ידי היועץ לשיפוט הרבני, אני מוכנה להניח כי בית הדין הרבני אכן ביקש להחיל על הפרשה את הדין האזרחי. בפרט, כפי שציין חברי השופט עמית, הדיין עמוס שבחן את הדברים באספקלריה של הדין האזרחי ולאחר מכן סקר את הדין הדתי ולצורך כך, התייחס אל פסיקת בית המשפט בעניין שיתוף ספציפי בדירת מגורים כ"מנהג" שלא פשט. ניתן להניח, כפי שעשה חברי, שהדיין עמוס ביקש להדגיש שבהיבט ההלכתי, כל עוד לא נחקק חוק אזרחי המכיר בשיתוף ספציפי, אין ההלכה בדין הדתי רואה בכך "מנהג המדינה" שיש בכוחו כדי להוציא ממון מידי מי שמוחזק כבעליו. היועץ לשיפוט הרבני אף הפנה בטיעוניו בעל-פה לפסק דין שניתן על-ידי הדיינים עמוס, נהרי ואלמליח בעניין אחר, שם הבהירו דייני ההרכב כי הם נדרשים למשפט העברי במסגרת כפל המעגלים הנורמטיבי שבהם פועלים בתי הדין הרבניים, כך שמעשה "עריכת קניין" בין בני זוג על ידי בית הדין "מגשר על פערים שבין החוק להלכה", והבסיס להכרעת בית הדין בסוגיות רכוש הוא "בסיס המשותף לדין האזרחי ולדין הדתי גם יחד" (תיק (גדול) 992261/3 פלונית נ' פלוני, פסקה י' (29.8.2019) (להלן: תיק 992261/3)). במקרים המתאימים ניתן לקבל, אפוא, כי בית הדין הרבני מבקש ליתן לבוש הלכתי לפסיקתו בסכסוך רכושי בהתאם לדין האזרחי, ולמצער להבהיר מהו הכלי ההלכתי שבאמצעותו ניתן גם תוקף הלכתי לדין האזרחי, בסיטואציה שבה הוא סבור כי קיימת סתירה בין דין תורה ובין הדין האזרחי.
23. הקושי בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, ועליו עמד חברי השופט עמית בפסק דינו, נובע מכך שקביעותיו המשפטיות של בית הדין, אשר מהוות את לוז פסק דינו, אינן משקפות את הדין האזרחי כפי שבא לידי ביטוי בפסיקתו של בית משפט זה (ראו, בין היתר: בג"ץ 7/83 ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד לח(1) 673 (1984); בג"ץ 2222/99 גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נד(5) 401 (2000); בג"ץ 5416/09 פלונית נ' פלוני, פ"ד סג(3) 484(2010) (להלן: בג"ץ 5416/09); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי – משפט מנהלי דיוני כרך ד 113-111 (2017)).
בעניין בבלי הבהיר בית משפט זה עקרונות יסוד באשר לתחולתו של הדין האזרחי על סכסוכים רכושיים הנדונים בפני בתי הדין הדתיים, בציינו: "על בית הדין הרבני - בדונו בענייני רכוש הנכרכים בענייני גירושין - להכריע בסכסוך באשר למהותו של הרכוש העומד לחלוקה על פי המשפט האזרחי הכללי" (שם, בעמ' 252 ); וראו גם: בג"ץ 1135/02 וזגיאל נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נו(6) 14 (2002)). בפרט, נקבע בהלכת בבלי כי: