"הלכות שיתוף הנכסים הן דין בישראל. הן חלק ממשפט המדינה. על-כן הן חלות בכל ערכאת שיפוט בישראל. הן חלות גם בבית-דין רבני. ודוק: דין זה חל בבית הדין הרבני לא משום שחוק כנסת קובע זאת במפורש. דין זה חל בכל ערכאות השיפוט - לרבות בתי הדין הדתיים - משום שהלכה פסוקה של בית המשפט העליון היא דין בישראל. לשם שלילת תחולתה בערכאת שיפוט מיוחדת נדרש דבר חקיקה מיוחד, הקובע זאת במפורש. דבר חקיקה כזה אינו קיים בישראל" (שם, בעמ' 246; הדגשות הוספו).
24. במקרה שלפנינו, הכריע בית הדין הרבני הגדול בשאלת חלוקת רכושם של הצדדים באופן שאינו עולה בקנה אחד עם מהותה של הזכות המוקנית מכוח הלכת השיתוף הספציפי, כפי שהוגדרה לא אחת בפסיקתו של בית משפט זה, קרי: זכות מעין-קניינית המתגבשת במהלך חיי הנישואין, עם התגבשותה של כוונת שיתוף. קביעה נוספת העולה במפורש מחוות דעתם של הדיינים עמוס ונהרי ומהווה טעות גלויה מבחינת הלכת השיתוף הספציפי, היא זו לפיה אי-נאמנות מינית עשויה להוות בסיס לשלילת כוונת שיתוף שהתגבשה ולאפשר לבן הזוג המשתף לחזור בו מכוונת השיתוף.
25. על מנת להבהיר את ההבדלים בין הלכת השיתוף הספציפי כפי שנתגבשה בפסיקת בית המשפט העליון ובין קביעותיו המשפטיות של בית הדין הרבני הגדול במקרה דנן, יש לעמוד על מהותה של הלכת השיתוף הספציפי ועל הרציונל שבבסיסה, אשר מעצב את היקפה ואת גבולותיה (לדיון בסוגיה זו ראו, חנוך דגן ודפנה הקר "הלכת השיתוף הספציפי – לקראת המערכה הרביעית בבג"ץ 4602/13" מחקרי משפט לב 519, 537-532 (2019) (להלן: דגן והקר)).
הלכת השיתוף הספציפי
26. הלכת השיתוף הספציפי התפתחה בפסיקה לאחר חקיקתו של חוק יחסי ממון, בו קבע המחוקק, בין היתר, כי:
העדר תוצאות במשך הנישואין
4. אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני.
הזכות לאיזון בפקיעת הנשואין
5. (א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –
(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;
[...]
27. טרם חקיקתו של חוק יחסי ממון שלטה בכיפה "חזקת השיתוף" (הממשיכה לחול על מי שנישאו טרם כניסת חוק יחסי ממון לתוקף ביום 1.1.1974 וכן לגבי ידועים בציבור). בתמצית, חזקת השיתוף היא כלל יציר הפסיקה ולפיו עצם קיומם של חיי נישואין תקינים מקים חזקה שקניינו של בן זוג אחד – הן נכסים שנצברו במהלך חיי הנישואין והן נכסים שהביא בן הזוג עמו לנישואין – ייחשב כמשותף לו ולבן או בת זוגו, גם אם הזכויות בנכס רשומות על שמו של אחד מהם בלבד (ראו עניין בבלי, בעמ' 229-228). חזקת השיתוף יצרה הסדר שיתוף "קנייני מיידי" (לכתיבה על אופיו של שיתוף זה ראו, למשל: יצחק כהן "הקדמת מועד איזון המשאבים בתיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון והחקיקה השיפוטית שנוצרה לפניה - עיון מחודש" משפט ועסקים כב 59, 65 (2019)). זאת, בשונה מהסדר השיתוף האובליגטורי הדחוי הקבוע בחוק יחסי ממון (לדיון בהבדלים בין שני ההסדרים ראו: שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי 168-147 (2016) (להלן: ליפשיץ, השיתוף הזוגי)).