6. ערעור שהגיש המשיב לבית הדין הרבני הגדול (תיק (גדול) 1073676/1 פלוני נ' פלונית) התקבל ביום 27.7.2017, ובדעת רוב (הדיינים מ' נהרי וי' אלמליח) נקבע כי למבקשת לא מגיע חלק במגרש או בבית הבנוי עליו. הדיין מ' עמוס, סבר, בדעת יחיד, כי למבקשת מגיעים 20% משווי הבית, ללא שווי הקרקע.
7. בחוות דעתו עמד הדיין עמוס על כך שעסקינן במגרש שהגיע לידי המשיב לפני הנישואין והיה רשום על שמו, כך שיש צורך בהוכחת "דבר מה נוסף" לשם ביסוס כוונת שיתוף בבית. לגישת הדיין עמוס, "דבר מה נוסף" לא הוכח במקרה דנן, והאינדיקציות שעליהן הסתמך בית הדין האזורי לא היו חזקות די הצורך: שיפוץ הבית לא היה משמעותי, וספק אם המבקשת השתתפה במימונו שכן לטענת המשיב היא "כלל לא עבדה" בזמן השיפוץ; המבקשת לא הציגה מסמכים התומכים בטענתה לכוונת שיתוף; והתבטאויותיו של המשיב בדיון בבג"ץ 4602/13 אינן מכוונות בהכרח לבית נושא המחלוקת. עוד קבע הדיין עמוס כי "אווירת שיתוף" בין בני זוג לא יכולה להוות הוכחה לשיתוף בלי שנלווים אליה אמירות או מעשים נוספים. לגישת הדיין עמוס, בהינתן העובדה שהמשיב מחזיק בבית ורשום כבעליו, הספק שנותר אינו מאפשר להכיר בזכויותיה של המבקשת בו.
לאחר הדברים האלה הוסיף הדיין עמוס וכתב:
"בנידון דידן האישה בגדה בבעלה חויבה בגט והוטלו עליה צווי הגבלה ורק לאחר דין ודברים הסכימה לקבל את גיטה. במקרה זה נשאלת השאלה: האם גם באשה שבגדה יש להניח כי הייתה כוונה לשיתוף? אפשר כי כל אחד אכן מוכן לשיתוף, אך זאת בתנאי כי אכן הצד שכנגד פועל בתום לב וכוונתו גם כן להמשיך לבנות את הקן והמסגרת המשפחתית. [...] בכל פירוק של תא משפחתי רבות הן הסיבות שאפשר שבגללן הגיעו למצב זה, אולם כאשר צד אחד הולך שלא בתום לב ועושה מעשים אשר לא ניתן לחזור מהם וגונז והורס את החלום על התא המשפחתי במעשה שוודאי יגרום לפירוק של הבית – בזה יש אומדנא דמוכח ואנן סהדי כי לא הייתה לו כל כוונה לשתף בנכסים שעל שמו בלבד את הפוגע ההורס ומקעקע את כל חיי המשפחה. ואף אם מתוך מעשיו היה ניכר כי כוונתו לשיתוף – הרי כל זה נעשה בטעות ואומדנא דמוכח שהוטעה והולך שולל ולכן כוונה זו בטלה מעיקרה".
בהקשר זה ציין הדיין עמוס כי אף שבפסיקה נקבע שאין נענשים למפרע על בגידה באמצעות נטילת זכויות ברכוש המשותף, יש להבדיל בין "ענישה" השוללת זכויות שבהן אחד הצדדים כבר זכה, ובין "זכויות שצריך להוכיח בהן כוונת שיתוף ובסופו של יום מתברר כי כל כוונה זו יסודה בטעות". הדיין עמוס הוסיף בהקשר זה כי "אין אנו 'מענישים' אותו, אלא אנו קובעים כי עדיין לא זכה כי כוונת השיתוף [...] בטעות יסודה".