8. בהמשך, תחת הכותרת "ועתה לפן ההלכתי", ציין הדיין עמוס כי "הפסיקה בעניין כוונת שיתוף אינה מעוגנת בחוק יחסי ממון אלא הלכה שהתחדשה בפסיקה האזרחית" וכי "כל עוד לא נחקק חוק ודאי שאין לומר עליה 'מנהג מדינה'". עוד צוין כי כוונת השיתוף בנכס ספציפי יכולה הייתה לקבל תוקף כ"מנהג ידוע" לו היתה ידועה לכל, שאז היה המשיב כפוף לה אף ללא הסכמתו. תנאי זה לא התקיים לדעתו של הדיין עמוס, ואף לא התקיימה ידיעה של המשיב על הכלל או כוונה מצידו לשתף את הנכס עם המבקשת, ולגישתו "כאשר יש ספק יש להעמיד את הנכס בחזקת מי שמחזיק בו". בהקשר זה הוסיף הדיין עמוס וציין:
"אך אף אם נתעקש ונאמר כי כך נוהגים הרי הפרשנות לקבוע כי אכן עובדות אלו או אחרות תואמות את אמות המידה שעל פיהן נהגו לקבוע כי אכן הייתה כוונת שיתוף בנכס חיצוני הרשום על שם צד אחד נתונה היא בידי בת הדין.
ולכן, משניתנה לבית הדין והושתה עליו החובה לפסוק על פי החוק (חוק יחסי ממון) או על פי תקדימי פסיקה – ובנידון דידן פסיקה על כוונת שיתוף בנכס חיצוני הרשום על צד אחד – הרי שפרשנותו שלו שוות ערך לפרשנות כל ערכאה משפטית אחרת הכפופה לחוק זה.
ומאחר שבית הדין פוסק על פי המשפט העברי הרי שבהכרח פרשנותו תהיה כפופה לדין העברי".
עם זאת, בסיום חוות דעתו הבחין הדיין עמוס בין המקרקעין ובין המבנה שנבנה עליהם. בעוד שלגבי הקרקע קבע הדיין עמוס כי לדידו אין להכיר בקיומו של שיתוף, לגבי המבנה ציין הדיין עמוס כי "אפשר שיש 'שותפות מוחלשת'" ולכן המבקשת זכאית ל-20% משוויו "שהרי מדובר בדירה שנבנתה במהלך חיי הנישואים ותוך שיתוף של האישה במהלך הבנייה כאשר ייתכן שהיא אף השקיעה מבחינה כספית". לפיכך, כך הדיין עמוס, "יש מקום להחיל בהקשר זה את חוק יחסי ממון אף שלא הוגדרה כוונת שיתוף ספציפי".
9. הדיין נהרי הצטרף בתחילה למסקנתו של הדיין עמוס, והוסיף כי לשיטתו "על בית הדין לנהוג באמות מידה מחמירות להוכחות כוונת שיתוף הבנויה על הפסיקה האזרחית, קל וחומר כאשר מצטרפת למקרה עילת בגידה שבוודאי אי אפשר לומר שיש אומדנה לכוונת שיתוף מצד [המשיב] הנבגד על ידי [המבקשת]". הדיין נהרי ביצע היקש מדיני המתנה, והדגיש כי "הלכת שיתוף בנויה על אומדנה של כוונת בן זוג לתת מתנה למשנהו מחצית מנכס הרשום על שמו במסגרת מערכת הנישואין. כוונה זו לשתף את בן הזוג בנכס – לא עדיף דינה מכוונת נותן מתנה". עוד מוסיף הדיין נהרי שגם אילו הייתה מוכחת כוונת שיתוף בענייננו, הרי שפגיעה חמורה במרקם הנישואין עולה כדי התנהגות מחפירה המצדיקה חזרה מכוונת השיתוף.