(ב) בכל הנוגע לטענה כי משתמע שהשיתוף הספציפי מתגבש רק במועד הפירוד ולא קודם לכן – קריאת פסק הדין מעלה, כי הוכרע בו שהשיתוף הספציפי מתגבש בשלב מסוים על ציר חיי הנישואין, ולא אך בהגיע מועד הפירוד. כך מבהיר חברי השופט עמית, כי "ההנחה היא שהשיתוף הכללי בנכסים, כמו גם השיתוף בנכס ספציפי, מתגבש במועד מסוים על ציר חיי הנישואין". חברי השופט מינץ מסכים עמו ומציין, כי "כפי שהצביע חברי, כשם שהתגבשות השיתוף נמדדת על ציר חיי הנישואין, כך גם הנסיבות המצביעות על היעדר שיתוף נלקחות בחשבון על רצף חיי הנישואין ואין 'נענשים עליהן למפרע'"; ובהמשך מוסיף, כי "אין מקום לזקוף את בגידתה הנטענת המאוחרת של העותרת לשלילת השיתוף בנכסים שהתגבש עוד קודם לכן" (ההדגשות אינן במקור – נ' ס'). אמנם, חברי השופט שטיין נכון לקבוע כי בתוך מערכת יחסים בין בני זוג יכול להיווצר 'הסכם מכללא' (התלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה), אשר במקרים מסוימים עשוי ללמד למפרע על העדר כוונת שיתוף. ברם, אין בדברים אלה כדי ללמד, שלשיטתו, לא התגבש שיתוף ספציפי בשלב מסוים לאורך תקופת הנישואין. זאת גם אם לעמדתו, בנסיבות, ניתן יהיה לקבוע כי מתקיים תנאי מתלה אשר עשוי לבטל את השיתוף הספציפי שהתגבש, בהתאם לאומד דעת הצדדים. גם אם נרחיק לכת ונאמר, כי חברי השופט שטיין חולק אף על המועד שבו מתגבש השיתוף הספציפי, ברי כי גישתו-שלו, לבדה, אינה יוצרת הלכה חדשה, מקום שבו דעת הרוב אינה מורה כן.
(ג) בהתייחס לטענה בדבר שלילת זכויות מוקנות מחמת אי-נאמנות מינית – גם כאן, על-פי דעת הרוב, אין לשלול מאדם זכויות מוקנות רק מחמת אי-נאמנות מינית, ולצד זאת, שוררת תמימות דעים לגבי האפשרות לשקול נסיבה זו, בין מכלול השיקולים המובאים בחשבון בעת הכרעה בשאלת השיתוף הספציפי. כך, כשם שניתן לשקול את משך הנישואין, טיבם, כוונה ספציפית לשיתוף, אופן השיתוף בין בני הזוג (חשבונות משותפים וכדומה), השקעותיהם הכספיות בנכס, וכיוצא באלו דברים; ניתן גם לשקול את נאמנותם של בני הזוג, זה לזו (ראו: פסקה 14 לחוות הדעת של חברי השופט עמית, ופסקה 7 לחוות הדעת של חברי השופט מינץ). על קביעה זו, שאינה בגדר חידוש או הלכה, מוסיף השופט עמית, כי "גם אלו הסבורים כי יש ליתן משקל לאשמה של בן הזוג בענייני רכוש, יסכימו כי נפקותה של בגידת בן הזוג היא מכאן ואילך, כנקודת זמן המעידה על המשבר ביחסים בין בני הזוג, ולכן יש להבחין בין רכוש שנצבר לפני מעשה הבגידה לרכוש שנצבר מיום הבגידה ועד לפירוק בפועל של הנישואין". השופט מינץ מתייחס גם הוא לנקודה זו, ומציין במפורש, כי "אין בכוחה של בגידה של אחד מבני הזוג לבטל את שיתוף הנכסים שהתגבש, אם התגבש לפני הבגידה". אם כן, גם טענתה-זו של המבקשת, אינה עולה בקנה אחד עם הנאמר בפסק הדין. משקבעה דעת הרוב, כי אין בכוחה של אי-נאמנות מינית כדי לבטל, באופן קטגורי, שיתוף ספציפי שהתגבש קודם לכן, הרי שפסק הדין אינו קובע הלכה חדשה גם בהקשר הזה.