6. הנה כי כן, שלא כטענת המבקשת, בפסק הדין מושא הבקשה לא נתחדשה כל הלכה. בקשתה אינה ממלאת אחר תנאי-הסף הבסיסי שקבע המחוקק, אשר רק בהתקיימוֹ עשויה להתעורר הצדקה לדיון נוסף בפסק דין שניתן בבית המשפט העליון. ברי אפוא כי עניינה של המבקשת אינו "משתייך לאותם מקרים חריגים-שבחריגים, נדירים-שבנדירים, שבהם יקוים דיון נוסף" (דנ"פ 11414/05 רוזנשטיין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 14 (31.1.2006)). ודוק: לא בכדי צמצם המחוקק את הליך הדיון הנוסף למקרים גדורים וחריגים. פריצת גבולותיו של הליך זה עלולה לפגוע ביציבות השיטה, ובוודאות השיפוטית שאמורה להיות מנת חלקו של מי שזכה בדין בערכאה השיפוטית העליונה, ביודעו כי ככלל, למעט חריגים-שבחריגים, אין מהרהרים אחר הכרעותיה.
7. כפי שציינתי לעיל, עמדתי היא כי די בכך; דיון נוסף לא נועד לשם בירור העתירה שהוגשה לבית משפט זה בשבתו כבג"ץ, מחדש, ולא לניתוח ישיר של הכרעת בית הדין הרבני הגדול – הפעם לפני הרכב רחב יותר של שופטים. הליך הדיון הנוסף חג אך סביב צירה של ההלכה המשפטית, אשר נטען כי נתחדשה בפסיקתו של בית המשפט העליון (ד"נ 3379/91 כספי נ' מדינת ישראל (15.8.1991)). בהתאם, תפקידנו בשלב זה של ההליך, הוא לבחון את פסק הדין שיצא מלפני בית משפט זה, לנתח אותו, ולקבוע אם אכן נפסקה בו, בפסק דין זה, הלכה חדשה. משלא נמצאה כזו, אין מקום לקיים דיון נוסף, וזאת גם אם מגיש הבקשה סבור כי התוצאה שאליה הגיע בית משפט זה אינה נכונה, ואף אם לשיטתו נפלה טעות בהכרעה המקורית שעליה נסוב פסק הדין.
8. סיכום דברַי הוא זה: המבקשת סומכת את בקשתה על שלושה אדנים, שבהם, לטענתה, נקבעו – בפסק הדין שניתן בעתירתה לבית משפט זה בשבתו כבג"ץ – קביעות העולות כדי 'הלכה חדשה', ומצדיקות לקיים בהן דיון נוסף. האחת – צמצום ניכר של עילות ההתערבות של בית משפט זה בפסיקת בתי הדין הרבניים, למקרי-קצה נדירים שבנדירים; השניה – קביעה משתמעת כי השיתוף הספציפי מתגבש רק במועד הפירוד שבין בני הזוג; והשלישית – מתן משמעות לאי-נאמנות מינית בתקופת הנישואין, עד כדי שלילת זכויות רכושיות למפרע. דא עקא, בכל אחד מן האדנים הללו לא נקבעה הלכה חדשה, ודאי שלא הלכה ברורה, מפורשת וגלויה, כדרישת הדין והפסיקה. המחלוקת שנתגלעה בין חברַי, השופט עמית והשופט מינץ, נובעת אך מפרשנות שונה שניתנה על-ידי כל אחד מהם, לאמוּר בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, והיא שהביאה אותם ליישום שונה של ההלכה הקיימת והנוהגת. גם קביעותיו של חברי השופט שטיין, לגבי מועד התגבשות השיתוף הספציפי, ובאשר לתוצאותיה של אי-נאמנות מינית, אינן בבחינת הלכה, מכיון שדעת הרוב לא הורתה כן; כדברי חברתי הנשיאה לאחרונה בעניין ג'בארין הנ"ל: "דעת יחיד [...] אינה עולה כדי 'הלכה' לצרכי דיון נוסף". זאת איפוא למודעי: הגיג שעלה במחשבה אצל דיין או שופט, אין בו משום חידוש הלכה, וממילא לא קמה הצדקה לקיים בו דיון נוסף.