86. קביעה זו הינה ברורה ומושרשת. ברם, היא מעוררת קשיים לנוכח המתח שקיים בינה לבין כמה הוראות חוק שעניינן הסכמי ממון בין בני זוג והעברת זכויות במקרקעין.
87. סעיף 1 לחוק יחסי ממון קובע כי "הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון [...] ושינויו של הסכם כזה, יהיו בכתב". דרישת הכתב שבחוק יחסי ממון הינה תנאי מהותי-קונסטיטוטיבי לתקפותו של כל הסכם ממון בין בני זוג (ראו למשל: ע"א 419/84 טוכמינץ נ' טוכמינץ, פ"ד לט(1) 287 (1985)). ברי הוא, כי דוקטרינת השיתוף הספציפי, באשר היא מתיימרת ליצור בין בני הזוג הסכם מכללא שאינו מקיים את דרישת הכתב המהותית, מעוררת קושי. מן הראוי הוא שהלכות שיפוטיות שאנו קובעים תהיינה מותאמות לחוקי הכנסת.
88. בעניין אבו רומי נקבע כי יש טעם להקל על בן זוג הטוען לבעלות משותפת בדירת מגורים מכוח הדין הכללי בהוכחת זכויותיו. בפסיקה מאוחרת יותר, נקבע כי דירת מגורים של בני הזוג היא נכס משפחתי מובהק, לעתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג, ועל כן יש הצדקה לקבוע שיתוף ספציפי ביחס אליה (ראו למשל: בע"מ 1398/11, פסקה 15 והאסמכתאות שם). כל זה ברור ומובן, ואולי אף צודק בנסיבות כאלה או אחרות. ואולם, הלכה זו מנוגדת לדרישת הכתב המהותית אשר נקבעה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, ביחס לכל העברה חוזית של זכות במקרקעין, לרבות זכות שיתוף, ולעתים גם לדרישת כתב מהותית אחרת אשר נקבעה בסעיף 5(א) לחוק המתנה, בנוגע להתחייבות לתת מתנה בעתיד (ראו: ע"א 11/75 ועד הישיבות בא"י נ' מיכאלי, פ"ד ל(1) 639 (1975); יהושע ויסמן דיני קניין – חלק כללי 114-113 (1993); אוריאל רייכמן "התוצאות הקנייניות של הלכת שיתוף נכסים בין בני זוג לאחר תחילת חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969" עיוני משפט ו 289, 297 (1978); וכן מרדכי ראבילו חוק המתנה 409-408 (1996)).
89. השופטת דורנר התייחסה לבעיה זו בדונה בעניין יעקובי, במילים אלו:
"[...] אם החוק סובל החלה של חזקת השיתוף כבסיס לקונסטרוקציה פרובלמטית מבחינת חוק המתנה וחוק המקרקעין, המתקשה אף להתיישב עם כוונת הצדדים, מה טעם יש שלא להחיל את החזקה לצד החוק בלי להזדקק לקונסטרוקציה כזו, ובאופן המתיישב היטב עם דיני המתנה, דיני המקרקעין וכוונת הצדדים גם יחד?" (ראו: שם, בעמ' 608).
90. בכל הכבוד הראוי, הנני סבור כי החוק אינו סובל את ה"קונסטרוקציה הפרובלמטית" שבה עסקינן. מצב דברים זה טעון אפוא תיקון.