3. ברצוני למנות כמה טעמים נוספים הניצבים בבסיס גישת המשפט האזרחי הנ"ל. כפי שציין חברי, השופט י' עמית, בפיסקה 13 לחוות דעתו ב-בג"ץ 4602/13 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה (18.11.2018, נושא הדיון הנוסף שבפנינו) – המגמה בדין האזרחי היא לנתק את העיסוק בהתנהגות המינית של הצדדים מהסכסוך הרכושי (עיינו: ע"א 264/77 דרור נ' דרור, פ"ד ל"ב (1), 829 (1978)), בין היתר כדי למנוע בהקשר זה עיסוק פולשני שעלול לפגוע בפרטיותם של בני הזוג. לנימוק חשוב זה, יש להוסיף גם את התפיסה העדכנית של מוסד הנישואים, הגורסת כי לכל צד נתונה הבחירה לסיים את קשר הנישואין, מה שמבטא את האוטונומיה של הפרט ומייתר את הצורך בזיהוי האשם בפירוק ההתקשרות, ולוּ בהיבט הרכושי.
עוד יצוין כי במערכת המורכבת והייחודית של יחסים זוגיים, ממילא ישנו קושי ממשי לזהות גורם אחד, אשר אחראי לסיום הקשר, שכן מדובר ביחסי גומלין עדינים, רגישים וטעונים, שבהם, מטבע הדברים, התנהגויות שונות כרוכות יחדיו ומשפיעות זו על זו – מה שיוצר סבך פתלתל, שאל לו לבית המשפט לחוקרו במישור הממוני ולנסות לשנותו רכושית בדיעבד (להרחבה עיינו: שחר ליפשיץ "שיפוט מוסרי של התנהגות מינית בנישואים: אוטונומיה ו'משילות' בעקבות בג"ץ 4602/13" עיוני משפט מג 5, 75-70 (2020)).
דין מיוחד ושונה עשוי לחול מכוח סעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 בעת שבני זוג מתגרשים לאחר שבמהלך חיי הנישואים נקט אחד מהם אלימות קשה וחמורה כלפי משנהו (עיינו: בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני (07.01.2014)).
4. נוכח כל המקובץ, אף אני סבור כאמור כי דין העתירה להתקבל, כמוצע ע"י חברתי הנשיאה.
המשנה לנשיאה (בדימ')
השופטת ד' ברק-ארז:
1. האם חוסר נאמנות מינית הוא שיקול שאמור להשליך על אופן חלוקת הנכסים בין בני הזוג בעת פירוד בכלל, ועל חלוקת הזכויות בדירת המגורים המשפחתית בפרט? מנקודת מבטי, זוהי השאלה העיקרית שנדרשה להכרעתנו במסגרת הדיון הנוסף. זאת, מבלי לגרוע מכך שהמענה לשאלה כרוך בהכרח בסוגיות נוספות הנוגעות לחלוקת הרכוש המשפחתי, ובעיקר לחלוקת הזכויות בדירת המגורים המשפחתית. אקדים ואומר כי אני מסכימה לפסק דינה של חברתי הנשיאה א' חיות, אך מבקשת להוסיף עליו מספר דגשים והטעמות הנוגעים למוקד המחלוקת מנקודת מבטי.
2. ראוי לפתוח בכך שבני הזוג אשר עניינם נדון בפנינו היו נשואים זה לזו למעלה משלושים שנים. במשך תקופה של יותר מעשרים שנים הם התגוררו בבית שהוקם על מגרש שקיבל הבעל בירושה, אך נבנה במהלך הנישואין בעת שבני הזוג חיו בהרמוניה, ביססו את חייהם המשותפים וגידלו את ילדיהם. חרף זאת, פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול קבע כי כעת, לאחר שהתגרשו, אין לאשה כל זכויות בבית המגורים המשפחתי, תוך התייחסות לטענות בדבר חוסר נאמנות מינית לכאורה מצדה בתקופה של שלהי הנישואין. הייתכן?