3. לכאורה, ניתן היה לומר כי לא "כצעקתה", מאחר שבפנינו מחלוקת יישומית בלבד. אולם, לשיטתי, כפי שסבר חברי השופט י' עמית, בדעת המיעוט שלו בפסק הדין שעליו נסב הדיון הנוסף (להלן: פסק הדין הקודם), וכפי שסבורה אף חברתי הנשיאה, לא אלה הם פני הדברים. הקושי העולה מפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול אינו נוגע לפן היישומי-קונקרטי של הדין הנוהג בנסיבותיו העובדתיות של מקרה פרטני, כי אם להגדרת הנורמות המשפטיות החלות על חלוקת הרכוש בין בני זוג בישראל. אינני סבורה כי מקורה של המחלוקת במקרה זה הוא עובדתי. לא מיותר להזכיר בהקשר זה כי בית הדין הרבני הגדול הפך את פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, שהגיע למסקנה שונה על סמך אותן קביעות עובדתיות. אם כן, לא מחלוקת עובדתית גרידא עומדת ביסוד ההכרעות השונות במקרה זה.
4. עוד הערה שחשוב להקדים היא שהביקורת על פסיקתו של בית הדין הרבני הגדול במקרה זה נופלת לגדריה של המסגרת שהותוותה להתערבות בפסיקתם של בתי הדין הדתיים. אכן, בתי הדין הרבניים, בדומה לבתי הדין הדתיים האחרים במדינת ישראל, נהנים מאוטונומיה שיפוטית רחבה. אולם, אוטונומיה זו מוגבלת בהיבטים מסוימים, ואחד מהם הוא החובה לנהוג בתחום הרכושי בהתאם לעקרונות הבסיסיים של דיני הקניין והחוזים של המשפט הישראלי. כך נפסק בבג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221 (1994) לפני שנים רבות, וכך יש לנהוג גם בענייננו. לעמדתי, במקרה שבפנינו נעשתה חריגה של ממש מן העקרונות האמורים, ועל כן דומה שזהו אחד מאותם הקשרים שבהם אין באוטונומיה של בתי הדין הדתיים כדי להכריע את הכף. לא למותר לציין, כי מלכתחילה האוטונומיה הרחבה של בתי הדין הדתיים נעוצה גם בתפיסה בדבר מומחיותם המובהקת בדין הדתי. אין ספק שנקודת האיזון היא שונה כאשר בתי הדין הדתיים מיישמים את הדין הכללי, אשר ביחס אליו בית המשפט העליון הוא הפרשן המוסמך.
5. כאמור, אבקש להתמקד בסוגיה שבעיני היא העיקר, ולמיטב הבנתי עמדה ביסוד ההחלטה לקיים דיון נוסף בפסק הדין הקודם: שאלת ההתחשבות בשיקולים שעניינם חוסר נאמנות מינית לצורך הכרעות הנוגעות לרכוש המשפחתי. בהקשר לכך אבקש להתייחס לשני עקרונות משלימים. ראשית, אני סבורה כי אין מקום להתחשבות בשיקולים שעניינם חוסר נאמנות מינית כבסיס לשלילת שיתוף בנכסים בין בני זוג. זאת, על בסיס עמדה עקרונית השוללת ככלל התחשבות בשיקולי אשם בחלוקת הרכוש המשפחתי. שנית, אני סבורה כי אין לסטות ממסקנה זו על בסיס עמדה של כוונה מיוחסת לצדדים.