6. לצד זאת, ולאחר שחלק מחבריי להרכב פרסו יריעה רחבה הנוגעת לדינים החלים על שיתוף ספציפי בדירת מגורים אדרש בקצרה אף לכך. בעיקרו של דבר, אדגיש בהקשר זה כי שיתוף כאמור אינו אמור להיות מבוסס רק על חישובים הנוגעים לתרומה כספית-כלכלית לתא המשפחתי.
חוסר נאמנות מינית ושיקולי אשם בחלוקת רכוש
7. כפי שהראתה חברתי הנשיאה, בית הדין הרבני הגדול אכן התבסס בפסיקתו על שיקולי אשם הנוגעים לסוגיית הנאמנות המינית. פסיקה זו אינה מתיישבת עם העמדה המשפטית הערכית והעקרונית שהתקבלה בשיטתנו, באשר לכך שביסודם של דברים המשטר הרכושי בדיני המשפחה שלנו אינו מבוסס – ככלל – על אשם (ראו: בע"ם 7272/10 פלונית נ' פלוני, פסקה 24 לפסק דיני (7.1.2014) (להלן: בע"ם 7272/10). לסקירה נוספת של המצב המשפטי בתחום זה, ראו: ליאור משאלי-שלומאי שיפוט מוסרי של התנהגויות בדיני הגירושין והפיטורין 130-107 (חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן 2014)). זאת, בהתאם למגמה הכללית של מערכות משפט במדינות מערביות וליברליות, שאימצו משטר כללי של No-Fault Divorce, דהיינו גירושין ללא אשם (ראו: שחר ליפשיץ "ברצוני להתגרש ומייד! על ההסדרה האזרחית של הגירושים" עיוני משפט כח 671, 688-680 (2005)). הטעמים התומכים בכך הם רבים, כמפורט להלן.
8. משטר של אשם יוצר תמריץ להעמקת הסכסוך ולליבויו במסגרת הליך הגירושין. כידוע, המגמה במשפטנו היא לצמצם את עצימות הסכסוך המשפחתי העומד ברקע הליך הגירושין, מתוך הכרה בהשפעות הקשות הכרוכות בכך הן על הצדדים והן על ילדיהם. מגמה זו עומדת ברקע לתיקוני חקיקה שמטרתם לקדם מנגנוני יישוב סכסוכים בהסכמה בדיני משפחה (ראו: חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), התשע"ה-2014, ודברי ההסבר לחוק זה – הצעת חוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה, התשע"ד-2014, ה"ח 908. ראו גם: הילה מלר-שלו "המרחב ה'משפטיפולי': מופעי המפגש בין ה'משפטי' ל'טיפולי' בעבודת יחידות הסיוע ובתי המשפט לענייני משפחה" המשפט כג 87 (2017)).
9. משטר של אשם אף עלול לגרור את בית המשפט לבירור שאלות מורכבות מעולם הרגש ומדעי ההתנהגות שאינן מתאימות להכרעה שיפוטית. הוא גם מחייב להידרש לשאלה הערכית מהו בכלל אשם ביחסים זוגיים. למעשה, אם באשם עסקינן, הרי שאין מקום לבודד את ההתייחסות לשאלות של "בגידה" ונאמנות במישור המיני. התנהגות הפוגמת במערכת היחסים הזוגית יכולה לבוא לידי ביטוי גם במישורים אחרים, כדוגמת אכזריות רגשית והשפלה. התייחסות לחוסר נאמנות מינית בנפרד משלל התנהגויות פוגעניות וקשות אחרות אינה נכונה. כלל שבגדרו המסגרת המשפטית תשמש אכסניה אך לטענות שעניינן חוסר נאמנות מינית אך תסגור את הדלת בפני איומים חמורים אחרים על המערכת הזוגית איננו הגיוני. לעומת זאת, פתיחת הדלת כך שההתדיינות בין הצדדים תקיף את כלל ההתנהגויות האמורות אינה רצויה, אינה אפשרית ואף עלולה להפוך את בתי המשפט לזירת "התחשבנויות" כללית בין בני הזוג. הרצון להימנע מכך עמד אם כן ברקע המגמה הכללית הרווחת במדינות אחרות בעולם למעבר למשטר של גירושין ללא אשם (ראו: רות הלפרין-קדרי "שיקולי מוסר בדיני משפחה וקריאה פמיניסטית של פסיקת המשפחה בישראל" עיונים במשפט, מגדר ופמיניזם 651, 674-673 (דפנה ברק-ארז ואחרות עורכות, 2007)). אוסיף ואציין כי עמדתי על שיקולים אלה אף במקרה שבו נדונה ההשלכה של ניסיון רצח על חלוקת הרכוש המשפחתי (שבו סברתי כי בן הזוג שהורשע במעשה לא יוכל לחלוק בזכויות הפנסיה של אשתו, מאחר שבנסיבות אותו מקרה משמעות הדברים הייתה הנאה מפרי המעשה הפסול עצמו. ראו והשוו: בע"ם 7272/10).