13. חברי השופט שטיין, כפי שהוא מדגיש בחוות דעתו הנוכחית, סבור כי המקום שניתן להתחשבות בשיקולים של חוסר נאמנות מינית אינו כרוך בהטיה מגדרית, מאחר שהכלל שנקבע בעניין זה הוא ניטראלי. עוד הוא מסביר, כי ככל שקיימים נתונים המצביעים על שיעורים גבוהים יותר של חוסר נאמנות מינית של גברים לבנות זוגם קיימת אפשרות שאף היפוכם של דברים הוא הנכון מבחינת השלכותיו של הכלל על חיי המעשה. אינני סבורה שיש בנתונים אלה כדי להעלות או להוריד. די לי בכך שהמשמעות המשפטית של חוסר נאמנות מינית של אשה או גבר בעולמו של הדין הדתי היא שונה. יש בכך כדי להשפיע על התמריץ לקיים דיון בעניין זה ולהוכיחו דווקא ביחס לאשה. על כך אוסיף, למעלה מן הצורך, כי אף היבטים עובדתיים נוספים שנזכרו בפסק דינו של חברי אינם כאלה שניתן לסמוך עליהם טיעונים. כך למשל, חברי מניח כי גברים ונשים כאחד מגיעים בממוצע עם אותה מסת נכסים לחיי הנישואין, מאחר שלכאורה אין הבדל בין מספרם של הגברים והנשים היורשים נכס או מקבלים נכס במתנה מהוריהם. אולם, בהינתן הבדלים בנורמות חברתיות בין קבוצות שונות באוכלוסיה, כמו גם ברמות ההשתכרות של גברים ונשים, הנחה זו תלויה על בלימה. כך או כך, לא אלה הן המחלוקות שמהן נגזר השוני במסקנותינו.
14. בשלב זה אבקש גם להתייחס, בקצרה, לשאלה של חוסר נאמנות מינית "ממושכת", שאליה נדרש בקצרה חברי השופט עמית בפסק הדין הקודם. אף חברתי הנשיאה התייחסה לאפשרות של נסיבות "חריגות וקיצוניות אשר יש בהן כדי לפגום בהתגבשות ההסכמה מלכתחילה" (בפסקה 50 לחוות דעתה). לעומתם, חברי השופט שטיין סבור כי אי-נאמנות מינית אינה חייבת להיות ממושכת על מנת להשפיע על סוגית השיתוף בנכסים, כך שדי אף בחוסר נאמנות חד-פעמית, כדי להוביל למסקנה כי שיתוף ספציפי לא התגבש. כשלעצמי, אני סבורה כי שאלת משך ה"בגידה" אינה נתון מכריע בשאלה האם יש להביאה בחשבון לצורך הכרעה בשאלת השיתוף הספציפי. כאמור, העמדה לפיה אין מקום להתחשב בשיקולים של נאמנות מינית בהקשר זה מבוססת על התפיסה הרחבה יותר השוללת התחשבות בשיקולי אשם במסגרת הדיון בסוגית השיתוף. זאת, מהטעמים שעליהם עמדתי לעיל. הכרה עקרונית בכך ש"בגידה ממושכת" יכולה להוביל לשלילתו של שיתוף ספציפי בנכס – משמעותה כי יש מקום להכיר בשלילה זו גם במקרים אחרים שבהם תעלה טענה על מעילה באמון של אחד מבני הזוג. מה הדין, למשל, במקרה שבו בת הזוג תטען כי בן זוגה הסתיר ממנה במשך שנים ארוכות דבר מה שחותר תחת השותפות הרגשית ביניהם, כדוגמת השתייכות לכת, חברות נפש עם אדם שנוא, או כל דבר אחר שבת הזוג רואה בו מעילה משמעותית – ואף ממושכת – באמון? האם במקרה כזה, חרף העובדה שבני הזוג חיים יחד במשך שנים ארוכות, מגדלים את ילדיהם בבית המשפחה וחולקים משק בית המתוחזק במאמץ משותף – יש באותה מעילה באמון, פסולה מוסרית ככל שתהיה, כדי לשלול את המאמץ המשותף שלהם ביחס לבית המגורים? אני סבורה כי התשובה לכך היא שלילית.