בקשות ההצטרפות נדחו כולן (ראו החלטות מיום 9.12.2018, 8.7.2020, 29.7.2020, וכן החלטה שניתנה במהלך הדיון שהתקיים ביום 4.8.2020), אך טיעוניהן הכתובים של כלל המבקשות להצטרף הובאו לעיון המותב.
תמצית טענות הצדדים
17. המבקשת טוענת כי דעת הרוב בפסק הדין נושא הדיון הנוסף צמצמה את עילות ההתערבות של בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטות בתי הדין הרבניים, ואף שינתה מושכלות יסוד בדבר המשקל שיש ליתן לאי-נאמנות מינית במסגרת חלוקת הרכוש הזוגי בעת גירושין; בדבר מועד התגבשותו של השיתוף שנוצר בהתאם להלכת השיתוף הספציפי; ובדבר הבסיס הנורמטיבי שעליו מושתתת הלכה זו. לטענתה, הלכת השיתוף הספציפי מבוססת על תפישה נורמטיבית שעניינה שוויון והדדיות בקשרי נישואין. תפישה זו, כך המבקשת, משליכה על הרף הראייתי הנדרש להוכחת התגבשות השיתוף בנכס ספציפי – ובהתאם לה נקבע בעבר בפסיקה כי ניתן להסתפק ברף ראייתי מקל להוכחת קיומו של שיתוף בנכס ספציפי, במיוחד בכל הנוגע לבית המגורים. עוד מציינת המבקשת כי הקביעות שבפסק הדין עומדות בניגוד לפסיקתו של בית משפט זה ולפיה השיתוף הספציפי מתגבש בעת התקיימותם של התנאים הנדרשים לכך, ולא במועד סיום הקשר הזוגי; וכן בניגוד להלכה המושרשת לפיה אין מענישים בגין אי-נאמנות מינית באמצעות שלילת זכויות רכושיות למפרע.
18. המשיב, מצדו, טוען כי בפסק הדין נושא הדיון הנוסף יישמו שופטי הרוב את ההלכה הנוהגת בעניין היקף ההתערבות המצומצם של בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטות בתי הדין הרבניים. המשיב מדגיש כי הוא וכלל הדיינים והשופטים שדנו בעניינו אינם חולקים על תוקפה של הלכת השיתוף הספציפי ועל הכלל לפיו אין נענשים על אי-נאמנות מינית למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף. עם זאת, המשיב מטעים כי בעקבות חקיקתו של חוק יחסי ממון הוגבה באופן משמעותי רף ההוכחה הנדרש להוכחת שיתוף בנכס ספציפי, ולשיטתו, לשם עמידה בנטל זה נדרש הטוען לשיתוף להוכיח כי ביצע השקעות כספיות לא מבוטלות בנכס, או להצביע על הבטחות או מצגים אקטיביים מצד בן הזוג הרשום כלפי משנהו. המשיב סבור כי שופטי הרוב בחנו את אופן יישום ההלכה על ידי בית הדין הרבני הגדול לאור המבחנים שנקבעו בפסיקה, ומצאו כי בנסיבות העניין לא הוכח שיתוף ספציפי כאמור. באשר להתייחסותו של בית הדין הרבני הגדול לדין הדתי, המשיב סבור כי התייחסות זו הייתה למעלה מן הצורך ולא היוותה חלק מנימוקי פסק דינו של בית הדין.