הקושי שבקביעת התשתית העובדתית ביחס לרצון משוער נובע גם מכך שמדובר ברצון של שני בני הזוג, ולא רק של אחד מהם. כלל גדול הוא בדיני החוזים שלכל חוזה – בניגוד לצוואה, למשל – יש לפחות שני צדדים. נדרש מפגש רצונות, וברצון חד צדדי לא סגי. לא די, למשל, בבחינת רצונו המשוער של בן הזוג, אלא יש להוסיף ולבחון גם מה היה רצונה המשוער של בת הזוג בעת השיתוף ספציפי בדירת המגורים, וביתר דיוק – מהו אומד הדעת המשוער המשותף לשניהם. כאן יש לחדד כי שיתוף ספציפי אינו בגדר "מתנה", לפחות לא במובן הרגיל של הענקה ללא תמורה. הרי ביחס למתנה רגילה למקבל יש שתי אפשרויות: לקבל את המתנה בתנאים שקבע הנותן או לסרב לקבלה. מנגד, כאן מדובר בהעברת זכויות על רקע מערכת היחסים הזוגית, שלא מתגבשת בנקודת זמן ספציפית ומוגדרת אלא עולה מפעולות שונות ומאורח החיים הזוגי, שבו קשה להפריד בין פעולותיו ורצונותיו של כל אחד מבני הזוג שעמדו בבסיס השיתוף. במקרה כזה, ספק אם כל מה שיכלה בת הזוג לעשות, באופן משוער, הוא להסכים לתנאים המשוערים של בן הזוג כלשונם (המשוערת) או לסרב לקבל זכויות בדירה. האם, למשל, ברקע השיתוף הספציפי היה מאמץ חריג של בת הזוג לשמור ולטפל בילדים לבדה, שעות רבות, כדי שבן הזוג יוכל להתרכז רק בענייני הפרנסה? ומה היה רצונה המשוער של בת הזוג ביחס למקרה שבו תישללנה זכויותיה בדירת המגורים בעקבות הפרת ברית הנישואין? האם, בהינתן רצון משוער כזה של בן הזוג, ניתן לשער שהייתה נוהגת באופן אחר במסגרת החיים המשותפים? האם הייתה עונה כי יש להבחין בין מקרים שונים, בתלות בדינמיקה שהובילה לכך שהפרה את ברית הנישואין, למשל התנהגות כזו או אחרת מצד בן הזוג שקדמה לקשר המיני עם אחר? האם היה מסכים בן הזוג לדרישות אלה במסגרת השיתוף הספציפי? ומה אם יש חילוקי דעות – משוערים – בין בני הזוג? דעתו המשוערת של מי גוברת? שאלות אלה מחדדות את הקושי ביחס לרצון המשוער בכלל, ובמערכת יחסים זוגית בפרט.
4. "רצון משוער" כהכרעה ערכית. הקושי השני בגישת "הרצון המשוער" קיים גם לו הייתי מניח את נכונות ההשערה ששיער בית הדין הרבני – וכאמור, זו אינה עמדתי. יש הבדל מהותי – או שמא תהומי – בין רצון אקטואלי, שהובע במפורש או שנלמד מהתנהגות, לרצון משוער. במצב האחרון לא מדובר ברצון אלא בהשערה ביחס לרצון שלא היה מעולם. הבדל זה טומן בחובו משמעויות ערכיות ומשפטיות. המשפט מכיר בערכו העצמאי של הרצון האקטואלי, כפי שהוזכר לעיל, אך הרצון המשוער כלל אינו רצון, ואין לו ערך כשלעצמו בתורת "רצון". כמובן, אחת מתכליות הדין יכולה להיות הגשמת רצונם המשוער של נמעניו מתוך רצון להשיא את רווחתם, אך חשוב לשים לב שכאן ההצדקה אינה נעוצה בהבעת הרצון שצופה פני עבר, אלא בתכלית – שעיניה מכוונות כלפי ההווה או העתיד – לשפר את מצבו של בעל הרצון המשוער. כך, למשל, אפשר להגשים את רצונם המשוער של אנשים ללא כל קשר לדיני החוזים: הרשות יכולה לחלק לאזרחים כסף כי היא סבורה שזהו רצונם המשוער וכך תגדל רווחתם. פעולה זו אינה ניתנת להצדקה על יסוד דיני החוזים, אלא על יסוד התפיסה שכיבוד רצונם המשוער של אנשים הוא דבר רצוי. במילים אחרות, "כיבודו" של רצון משוער אינו אלא שם קוד לשיקול מדיניות של השיטה המשפטית, או לניסוי מחשבתי שנועד לחשוף מה רצוי כיום. הגשמת רצונות משוערים אינה מבוססת על האוטונומיה של הרצון החופשי אלא על תפיסות שונות של "טוב" בעיני הרשות. לכן, ככל שעסקינן ברצון משוער ולא ברצון אקטואלי שהיה קיים בזמן אמת, לא לניתן להסתפק בטענה שיש להגשימו מכוח זכות הקניין או חופש החוזים. יש להוסיף ולהסביר מדוע, למשל, יש להגשים את הרצון המשוער של פלוני, שמשיא את רווחתו אך פוגע ברווחתו של אלמוני, ומדוע תוצאה זו עדיפה על פני השאת רצונו המשוער של אלמוני, תוך הגדלת רווחתו על חשבונו של פלוני.