שיתוף ספציפי בנכסים
2. נקודת המוצא לדיון משותפת לי ולכל חבריי. הנחת היסוד, אחריה אין להרהר, היא כי הלכת בבלי (בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221 (1994)) שרירה וקיימת. על פי הלכה זו, הכלל הוא כי על בתי הדין הרבניים, בעת שנידונים לפניהם ענייני רכוש הנכרכים בענייני הנישואין והגירושין, לפסוק על פי הדין האזרחי. במסגרת זו, אף כי אין "נענשין" על בגידה למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף (ע"א 264/77 דרור נ' דרור, פ"ד לב(1) 829, 833 (1978) (להלן: עניין דרור); וראו גם: בג"ץ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים (8.10.2008) (להלן: בג"ץ 8928/06)), הלכה היא כי בנסיבות מסוימות, לבגידה עשויה להיות נפקות בשאלת קיומו של שיתוף בנכס ספציפי (בג"ץ 3995/00 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, פ"ד נו(6) 883 (2002) (להלן: בג"ץ 3995/00; וראו בקשר לידועים בציבור: ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא(1) 337, 349 (1997)). וכפי שצוין על ידי השופט (כתוארו אז) א' ברק בבג"ץ 3995/00, במסגרתו נלקחה בחשבון בגידה (גם אם ממושכת) מצד האישה בבעלה בעת בחינת השיתוף הקנייני בין בני זוג במהלך נישואיהם:
"אכן, יסוד הכרחי בחזקת השיתוף – כמו גם בהחלתה על נכס זה או אחר – היא ההרמוניה בין בני הזוג, כוונת השיתוף והחיים המשותפים ביניהם [...]. כך גם במחלוקת נושא העתירה שבפנינו שעניינה נכס שנרכש לפני הנישואין על-ידי אחד מבני-הזוג והרשום על שמו בלבד. אכן, במקרה שבפנינו הנישואין בין הצדדים נמשכו 17 שנה, אולם [...] הראיות כפי שהן עולות מפסקי-הדין של הערכאות קמא אינן מצביעות על חיי נישואין שהתנהלו בהרמוניה. כך נקבע הן על-ידי משיב 2 הן על-ידי משיב 1, כי האישה בגדה ממושכות בבעלה. בהכרעת-דינו של בית-הדין הרבני הגדול אף נקבע כי האישה הודתה שבגדה בבעלה במשך 12 שנה מתוך 17 שנות הנישואין. גם אם התקופה קצרה יותר, כטענת האישה, הרי שאין בכך כדי לצייר את מערכת היחסים בין השניים באור ורוד יותר. כמו כן לאורך כל שנות הנישואין הקפידו בני-הזוג לשמור על ההפרדה בבעלות על שתי דירותיהם אף שגרו יחדיו בדירת הבעל..." (שם, עמ' 883).
עקרונות אלה, כפי שציין גם היועץ המשפטי לממשלה בענייננו, הם אשר עמדו גם בבסיס פסק הדין מושא הליך זה, ובמובן זה אין בו כל חידוש.
3. במאמר מוסגר אציין בקצרה מנקודת מבט השוואתית כי הלכה למעשה, גם במשפט האמריקני ישנם ביטויים לגישה שיש לקחת בחשבון בגידה בין בני הזוג במסגרת חלוקת הרכוש ביניהם. בשאלת כללי חלוקת הרכוש בין בני הזוג, ניתן לחלק את המשפט המדינתי לשתי קבוצות עיקריות: (א) מדינות הנוהגות בהתאם למשפט המקובל, המקיים משטר של הפרדה רכושית בין בני הזוג, שבו ברירת המחדל היא כי הרכוש נצבר לכל אחד מבני הזוג בנפרד. ברם, בעת פירוד משטר יחסי הממון מתרחש מַעֲבָר למשטר של "חלוקה הוגנת", שבו בדומה למשטר "איזון המשאבים" לפי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון או החוק), נערכת חלוקה של הנכסים על פי מגוון רחב של שיקולים; (ב) מדינות שבהן נוהגת שיטת "החלוקה השווה" או "השיתוף הקהילתי", שבה הרכוש נתפס כמשותף וכמתחלק באופן שווה, הן במהלך תקופת הנישואין והן בסופה (יצחק כהן ואמל ג'בארין "יחסים מחוץ לנישואין כשיקול בחלוקת הרכוש המשפחתי – עיון מחודש במשפט הישראלי" משפט ועסקים טז 465, 495-484 (התשע"ד) (להלן: כהן וג'בארין). זאת, בדומה למשטר יחסי הממון לפי "הלכת השיתוף" (וראו לעניין משטר זה: ע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס העיזבון, פ"ד יט(2) 240 (1965); ע"א 253/65 בריקר נ' בריקר, פ"ד כ(1) 589 (1966); ע"א 135/68 בראלי נ' מנהל מס עיזבון, ירושלים, פ"ד כג(1) 393 (1969); ע"א 595/69 אפטה נ' אפטה, פ"ד כה(1) 561 (1971); וראו עוד לעניין משטרי יחסי הממון בארצות הברית: ד' מינץ "השותפות הנישואית והערבות ההדדית בין בני זוג בפשיטת רגל – עיון מחודש" דין ודברים ט 105, 117 ה"ש 58 (התשע"ו)). הלכה למעשה, גם המדינות שבהן נהגה שיטת "החלוקה השווה" אימצו את דוקטרינת "החלוקה ההוגנת" לצורך חלוקת הנכסים לאחר תום יחסי הנישואין, ואולם הגישות השונות שעומדות בבסיס השיטה המשפטית של כל אחת מהמדינות השפיעו על אופן היישום של דוקטרינת החלוקה ההוגנת.