כך, במדינות שבהן נהג בעבר המשפט המקובל, במסגרת יישום "החלוקה ההוגנת" בין בני הזוג, נוטה בית המשפט להתחשב גם ב"שיקולי אשם" (כהן וג'בארין, עמ' 492). כך למשל, לא פעם בית המשפט קבע כי האישה תקבל יותר ממחצית מהרכוש המשותף, לאחר שהתברר כי הבעל בגד בה במשך השנים (ראו לדוגמה במדינות וירג'יניה ומיזורי: (O'Loughlin v. O'Loughlin, 458 S.E.2d 323 (Va. Ct. App. 1995); Huber v. Huber, 682 S.W.2d 493 (Mo. Ct. App. E.D. 1984); Finch v. Finch, 442 S.W.3d 209 (Mo. Ct. App. 2014)). במקרה אחר בית המשפט הבהיר כי במצב בו הבגידה עמדה בבסיס הרקע לפרידה, לא נפל פגם בהתחשבות בה במסגרת חלוקת הרכוש (Pence v. Pence (Va. Ct. App. 2016)) (פורסם ב-Westlaw). במקרה אחר, במדינת מישיגן אף נקבע כי האישה תקבל רק רבע מהרכוש, עקב בגידתה בבעלה, אם כי בערכאת הערעור נקבע כי היה על בית המשפט להתחשב בשיקולים נוספים (Sparks v. Sparks, 485 N.W.2d 893, 909 (Mich. 1992)). רוצה לומר כי לא בית הדין הרבני בענייננו הוא זה ש"הגה" את הרעיון שיש לקחת בחשבון את הנאמנות המינית של בני הזוג בעת חלוקת הרכוש ביניהם (אם כי לא מפאת אשמה), אלא ההלכה קנתה לה שבת לא רק בישראל, אלא גם במדינות נאורות אחרות מעבר לים.
4. ובחזרה לענייננו. לא ניתן להתעלם מכך שמדובר באחד מסוגי הנכסים המוחרגים מכלל איזון המשאבים הקבוע בסעיף 5(א) לחוק, על פיו עם התרת הנישואין, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג. שכן, מדובר בנכס שנבנה על מגרש שקיבל הבעל בירושה טרם נשואיו, במימונו של הבעל טרם הנישואים, ומאז הוא נשאר רשום כבעליו הבלעדי. לשם הכרה בשיתוף בנכס מסוג זה, יש להוכיח כוונת שיתוף ספציפית על יסוד הדין הכללי. נטל ההוכחה מוטל בהקשר זה על הטוען לכוונת השיתוף, כאשר מדובר בשאלה עובדתית תלוית נסיבות קונקרטיות (ראו למשל: בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני, פסקה 14 (26.12.2012) (להלן: בע"מ 1398/11); בע"מ 2991/13 פלונית נ' פלוני (21.8.2013); ע"א 4306/12 פלונית נ' בנק לאומי לישראל, פסקה 15 (15.7.2018)).
5. לצורך הוכחת כוונת שיתוף ספציפית כאמור, יש להצביע על "דבר מה נוסף" מלבד חיים משותפים ונישואין ממושכים, כאשר "בכך נבדל בסוגיה זו ההסדר הקבוע בחוק יחסי ממון מחזקת השיתוף, ויש להקפיד לא לטשטש את הגבול עד כדי ביטולו כליל" (בע"מ 1398/11, פסקה 18). הוא הדין גם כאשר מדובר בדירת מגורים, לגביה נפסק כי גם אם ניתן להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים הרשומה רק על שמו של בן זוגו, עדיין לא די בעצם קיומם של חיי נישואים משותפים שלהם, שאם לא כן, "נמצאת מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף" (רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175, 183 (2002)). ראיות רלוונטיות לעניין זה עשויות להיות קשורות למועד רכישת הדירה; מקורות המימון לרכישתה ובכלל זה האם ניטלה הלוואה בגינה נרשמה משכנתא על הדירה אשר שולמה על ידי בני הזוג במשותף; השתתפות בן הזוג בשיפוץ הדירה או בהרחבתה; אורך חיי הנישואין; התנהגות הצדדים; המצג שהציגו האחד כלפי השני; וכיו"ב (ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ, פסקה 13 לפסק דינו של השופט י' עמית, פסקאות ו'-ז' לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין (11.8.2011) (להלן: עניין בן גיאת); בע"מ 1398/11, פסקאות 16-13 לפסק דינו של השופט י' דנציגר ופסק דינו של השופט י' עמית; בג"ץ 287/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 14 (27.3.2016)). בבע"מ 1398/11 אף צוין כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף (שם, פסקה 17 לפסק דינו של השופט י' דנציגר).