21. ראוי להזכיר גם כי הלכת Chevron מבוססת על מבחן דו-שלבי, כאשר בשלב הראשון נבחנת השאלה האם הוראת החוק הנדרשת לפרשנות היא ברורה או עמומה. ככל שבית המשפט מוצא כי אין עמימות, ולשון החוק היא ברורה – הוא כלל אינו
--- סוף עמוד 130 ---
נדרש לעמדתה הפרשנית של הרשות. עובדה זו מחדדת גם את הערתי בפסקה 14 לעיל, בעניין הציפיה מהרשות המאסדרת כגוף מקצועי לנסח את הנחיותיה באופן הנהיר ביותר, שלא יצריך דיון פרשני כלל.
22. להשלמת הדיון ההשוואתי ניתן להוסיף, כי המשקל שבתי המשפט מייחסים לעמדותיה של הרשות המינהלית בישראל דומה יותר לגישה שיפוטית אחרת שניתן לה ביטוי בפסיקה האמריקנית – הלכת Skidmore שעניינה התחשבות בעמדתה של הרשות, לצד שיקולים פרשניים נוספים, להבדיל ממתן מעמד בכורה לעמדה זו (ראו: Skidmore v. Swift & Co., 323 U.S. 134 (1944)). הלכה זו קדמה מבחינה כרונולוגית להלכת Chevron, והיחס ביניהן הוא סוגיה מעניינת כשלעצמה. אחת ההבחנות הבולטות שהוצעו בפסיקה ובספרות האקדמית בהקשר זה התייחסה למקרה שבו העמדה הפרשנית של הרשות המינהלית הובעה באופן "פורמלי" – שאז יחול הסטנדרט של הלכת Chevron, לעומת מקרה שבו הדבר נעשה באופן "בלתי פורמלי", שבו יחול הסטנדרט של הלכת Skidmore (ראו: Christensen v. Harris County, 529 U.S. 576, 589 (2000); United States v. Mead Corp., 533 U.S. 218 (2001). ראו עוד: Thomas W. Merrill & Kristin E. Hickman, Chevron's Domain, 89 GEO. L. J. 833 (2001); Bradley Lipton, Accountability, Deference, and the Skidmore Doctrine, 119 YALE L.J. (2010)). הבחנה זו נחזית כרלוונטית במיוחד מהיבטן של נסיבות המקרה דנן – שבו עמדתה של הרשות אשר הוגשה לצורך ההליך המשפטי הייתה, כפי שתיאר אותה חברי המשנה לנשיאה (בדימ') – קצרה יחסית, לא מנומקת כדבעי ומנוסחת בלשון "זהירה, מסויגת, שאיננה נחרצת, או חד משמעית" (כאמור בפסקה 110 לפסק דינו).
23. סיכום ביניים: כיבוד הרשות המאסדרת, להבדיל מכפיפות לה – אם כן, הגישה שראוי לשיטתי לאמץ בהקשר הנדון משקפת את העמדה עקרונית שהציג המלומד דיויד דיזנהאוז כבר לפני שנים רבות כאשר הבחין בין התייחסות לעמדתה של הרשות מתוך עמדה של כבוד (respect) לבין קבלת עמדתה מתוך תפיסה של כפיפות (submission) (ראו:David Dyzenhaus, The Politics of Deference: Judicial Review and Democracy, in THE PROVINCE OF ADMINISTRATIVE LAW (Michael Taggart ed., 1997))). על בית המשפט להתייחס ברצינות רבה לעמדתה הפרשנית של הרשות – לבחון את טעמיה וללמוד מניסיונה. אולם, אין מקום לכלל המעניק לה קדימות על פני