6. נקודת המוצא היא גם נקודת הסיום. פשיטא כי מתן מעמד בכורה לפרשנות המאסדר אינו מרוקן את תפקידו הפרשני של בית המשפט מתוכן. פרשנותו של המאסדר צריכה לעלות בקנה אחד עם כללי הפרשנות המקובלים. בידי בית המשפט נותר שיקול הדעת והסמכות לקבוע האם הפירוש שנתן המאסדר הוא בכלל פירוש אפשרי בהתאם לכל כללי הפרשנות המקובלים. כפי שציינה חברתי השופטת וילנר בפסק הדין מושא הדיון הנוסף, "אל לו לבית המשפט לקבל את עמדת המאסדר באופן אוטומטי, וללא כל מנגנון ביקורתי" (פסקה 39 לפסק הדין). ברי, כי שיקול הדעת שנתון לבית המשפט בעת שניגש למלאכת הפרשנות נשמר – שכן בית המשפט הוא שקובע אם הפירוש שנתנה הרשות המינהלית הוא פירוש אפשרי בהתאם לכללי הפרשנות המקובלים – אולם נקודת האיזון משתנה וניתן משקל רב יותר לפרשנות המאסדר. גם אם מדובר בפירוש אפשרי, נתון בידי בית המשפט התפקיד לקבוע האם מתקיימים טעמים שבגינם אין לבכר את פרשנותו של המאסדר.
7. לפני סיום אתייחס בקצרה לעמדתו של חברי, המשנה לנשיאה ח' מלצר. מבלי להקל ראש בתופעה של "שבי רגולטורי", קריאה בחוות דעתו של חברי, מגלה כי הוא נותן משקל יתר ואולי אף משקל מכריע לסכנה הגלומה בתופעה זו. את העולם הקודר
--- סוף עמוד 138 ---
אותו צייר חברי בחוות דעתו ניתן לחלק כדלקמן: המבוטחים - הציבור עליו יש להגן; חברות הביטוח – הגופים מפניהם יש להגן על ציבור המבוטחים; והמאסדר – בענייננו, אגף שוק ההון, ביטוח וחיסכון במשרד האוצר – שבמתכוון או שלא במתכוון, במודע או שלא במודע, מנסח את כלליו ומפרש אותם על מנת שייטיבו עם חברות הביטוח, ולא עם ציבור המבוטחים ולא מתוך ראיה כוללת של האינטרס הציבורי הרחב. למעשה, גישה זו לא רחוקה מאימוץ עמדה של חזקת "אי תקינות" מנהלית בכל הנוגע לפעולותיו של המאסדר. אופן תיאור זה בעייתי בעיני במספר מובנים.
ראשית, האסדרה של שוק הביטוח מורכבת עד מאד והצגת המתח בין המבוטחים והציבור הרחב לבין חברות הביטוח כמעין מאבק בין "טובים" ל-"רעים" אינה תופסת את מלוא המורכבות. ודוק, עיקרון זה נכון ביחס למרבית התחומים בהם מתבצעת אסדרה שיטתית על ידי רשות מאסדרת, ולא רק בשוק הביטוח. שנית, המפקח על הביטוח בענייננו ומאסדרים אחרים הם משרתי ציבור, אשר באים ככלל לשרת את טובת הציבור. מבלי להקל ראש בתופעה של שבי רגולטורי, נקודת מוצא לפיה המאסדר מבקש להיטיב עם הגופים המפוקחים ואינו רואה או יכול לראות ולשרת את האינטרס הציבורי הרחב היא בעייתית (ראו למשל: יצחק זמיר הסמכות המינהלית, כרך ה 3805-3804 (2020);Michael E. Levine & Jennifer L. Forrence, Regulatory Capture, Public Interest, and the Public Agenda: Toward a Synthesis, 6 J. Law Econ. Organ. 167 (1990); Steven P. Croley, Regulation and Public Interests: The Possibilty of Good Regulatory Government (2007)). כפי שציינה חברתי השופטת וילנר בחוות דעתה, אם הטענות בדבר שבי רגולטורי נכונות, הרי שהן רלוונטיות בעיקר כאשר המאסדר פועל במסגרת תפקידו ולא כפרשן של הנחיותיו (פסקה 46 לחוות דעתה). על כן לא ברור מדוע דווקא בסוגיות פרשניות עלינו לאמץ גישה כה ספקנית כלפי מניעיו של המאסדר.