לכך יש להוסיף את החשש שמא עמדתו הפרשנית של המפקח בענייננו עלולה לנבוע משיקולים של שמירת מוניטין, שכן פרשנותו עולה בקנה אחד עם התפיסה לפיה הוא לא כשל בפיקוח על חברות הביטוח, וקבלת העמדה המנוגדת – תוביל למסקנה שהוא חדל בכך שהוא לא עצר, "בזמן אמת", את גביית היתר מצד חברות הביטוח.
גם שיקול שמירת היציבות, שנזכר לעיל, הוא בעל משקל בנסיבות העניין, שכן קבלת עמדה המנוגדת לעמדת המפקח, לפיה חברות הביטוח פעלו בניגוד לחוזרים וגבו ביתר, עלולה אולי לפגוע ביציבות שוק הביטוח, שכן משמעותה היא חיוב חברות הביטוח בהחזרת כספים משמעותי באופן רטרואקטיבי.
נוכח כל האמור, בנסיבות העניין שבפנינו, סבורני כי שיקול "הכשל הרגולטורי" מהווה, גם הוא, טעם ליתן משקל מופחת לעמדת המפקח.
115. לאור כל האמור לעיל – להשקפתי, אין מקום לאמץ, בנסיבות העניין, את עמדתו הפרשנית של המפקח ביחס לחוזרים כברירת מחדל. משמעות הדבר היא כי יש אפשרות סבירה שתתקבל עמדתם הפרשנית של העותרים – לפיה חברות הביטוח פעלו בניגוד לקבוע בחוזרים. המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא כי יש לקבל את בקשת האישור, כפי שקבע גם בית המשפט המחוזי הנכבד.
הגנת "זוטי דברים" ותובענות ייצוגיות
--- סוף עמוד 60 ---
116. נזכיר בקצרה את השתלשלות האירועים ביחס לסוגיה זו. בבקשת האישור המבקשים (העותרים שבכאן) טענו כי חברות הפניקס ומנורה גבו תת שנתיות מעבר לשיעור המותר. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את בקשת האישור בעילה זו, תוך קביעה כי טענות המבקשים היו פרטניות ביחס לחברת הפניקס ולחברת מנורה; כי לגבי חברת מנורה לא הוכח שמדובר בתופעה כללית, ובאשר לחברת הפניקס – מדובר בנזקים זעירים, אם בכלל. משכך, נקבע כי עניינים אלה – לא מעוררים שאלות מהותיות המשותפות לכלל חברי הקבוצה.
בערעור לבית משפט זה נטען על-ידי המערערים (העותרים שבכאן) כי הנזקים הנטענים כנגד חברת הפניקס אינם זעירים. מנגד, חברת הפניקס גרסה, ביחס לטענה לגביית-יתר מצידה, כי ככל ששיטת החישוב של המערערים (העותרים שבכאן) נכונה, הרי שמדובר בגביית יתר של ארבע אגורות בחודש מכל מבוטח, ומשכך טענות המערערים עולות כדי "זוטי דברים", ובצדק נדחתה עילת תביעה זו בבית המשפט המחוזי הנכבד.
117. בפסק הדין בערעור נקבע כאמור כי הגנת "זוטי דברים" חלה גם בתובענות ייצוגיות, אך בחינתה נעשית מנקודת המבט של הקבוצה כולה, ולא של הפרט, ובגדרה בודקים האם רוב חברי הקבוצה יראו בעניין דבר פעוט וקל ערך, כך שלא היו מגישים בגינו תובענה ייצוגית. בנסיבות העניין, חברתי, השופטת י' וילנר קבעה כי רוב חברי הקבוצה לא היו מגישים תביעה כלפי חברת הפניקס בשל גביית יתר של תת שנתיות מעבר לשיעור המותר, משום שהנזק הנטען היה בסך הכל של ארבע אגורות לחודש למבוטח. בנוסף, השופטת י' וילנר העלתה את האפשרות כי הכלי היעיל והרצוי למניעת התעשרות של גופים על חשבון היחידים באמצעות גביית יתר – הוא פנייה למאסדר להפעלת סמכויותיו למניעת המקרה.