הטעם השני הוא כי אני סבור שבחוק תובענות ייצוגיות עצמו כבר קבוע מנגנון פנימי המאפשר לדון ולהתחשב בשיקולי צדק, אשר עומדים גם הם בבסיס הגנת "זוטי דברים", וזאת ניתן לעשות באמצעות סעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, ועל כן אין צורך להידרש להחלת הגנה "חיצונית", כאשר הפתרון קבוע בחוק עצמו, ומשקף את
--- סוף עמוד 73 ---
האיזון שהמחוקק בחר לבצע בין תכליות התובענה הייצוגית לבין מקרים בהם ייתכן שלא ראוי לאשר בקשה לאישור תביעה כתובענה ייצוגית.
אפרט עתה את הדברים כסדרם להלן.
הגנת "זוטי דברים" סותרת את תכליותיה של התובענה הייצוגית
143. סעיף 1 לחוק תובענות ייצוגיות, שכותרתו: "מטרת החוק", מונה את תכליותיה של התובענה הייצוגית:
"מטרתו של חוק זה לקבוע כללים אחידים לענין הגשה וניהול של תובענות ייצוגיות, לשם שיפור ההגנה על זכויות, ובכך לקדם בפרט את אלה:
(1) מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים;
(2) אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו;
(3) מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין;
(4) ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות."
144. הנה כי כן, מקובל לומר כי התובענה הייצוגית משרתת, למצער, תכלית דואלית:
מימוש אינטרס הפרט – באמצעות הענקת סעד, במקרים בהם הנזק הקטן שנגרם לפרט איננו מצדיק הגשת תביעה פרטנית, ומתן זכות גישה לערכאות בנסיבות בהן הפרט היה מתקשה להגיש תביעה אישית, או אף נמנע מכך;
ומימוש האינטרס הציבורי – בקידום אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו, וניהול הליך יעיל וחסכוני, אשר חוסך זמן ומשאבים שיפוטיים. כך, התובענה הייצוגית מרתיעה "שחקנים מתוחכמים" שעלולים לנצל לרעה את חוסר הכדאיות של היחיד להגיש תביעה כנגדם, והדברים נכונים במיוחד כשמדובר בקבוצות שאינן מאוגדות, כגון צרכנים. חוסר הכדאיות של הפרט להגיש תביעה במצבים מעין אלה טופלה על-ידי המחוקק באמצעות הבטחת גמול לתובע המייצג ושכר-טרחה לעורכי הדין, וכך הוצגו הדברים בהצעת החוק:
"הואיל ומלכתחילה הנזק לכל תובע בנפרד קטן ולא מצדיק התדיינות משפטית, הדרך ליצור אינטרס להגשת התביעה היא על ידי הבטחת שכר משמעותי לנציג."
--- סוף עמוד 74 ---
(דברי ההסבר שצורפו להצעת חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ה-2005 ה"ח מס' פ/890/16, אשר הועברה לוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת בתאריך 25.02.2004) (להלן: הצעת חוק תובענות ייצוגיות)).
(עיינו גם: תובענות ייצוגיות, בעמ' 65; עניין תנובה, בפיסקה 21; רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774, 785-783 (1996) (להלן: עניין טצת)).