--- סוף עמוד 77 ---
149. כאמור לעיל, אחת ממטרותיה של הגנת "זוטי דברים" היא למנוע התדיינויות על נושאים קלי ערך, שאין בהם חשיבות ציבורית. אולם כפי שהראיתי לעיל, בתובענה ייצוגית, ובמיוחד כשמדובר בתובענה ייצוגית צרכנית – יש תועלת ציבורית אינהרנטית, שכן אחת מתכליותיה היא לשמר את האינטרס הציבורי, כאמור לעיל.
השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין קבע בעניין ברזילי בהקשר זה כך:
"מטרתו של חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006, היא ציבורית, ועל בית המשפט לשוות זאת לנגד עיניו בהכרעותיו לכל אורך דרך הטיפול בהן..." (ההדגשה במקור – ח"מ).
150. זאת ועוד: החלת הגנת "זוטי דברים" על תובענות ייצוגיות עלולה ליצור אפקט מצנן מלהגיש תובענות מסוג זה, שמא היא תיהפך לטענת הגנה שגורה בפיהם של נתבעים, והדברים נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בשלב מקדמי של בחינת בקשה לאישור תובענה ייצוגית, מבלי שמתקיים דיון לגופם של הדברים. החלת ההגנה עלולה להוות איפוא כר פורה לסילוק תובענות ייצוגיות שמוגשות על-ידי מעוטי יכולת, ששווין הכלכלי מבטא פגיעות קלות ערך (אדד, בעמ' 165).
151. סקירת התכליות של דיני התובענות הייצוגיות מעלה איפוא כי תכליות אלו סותרות את הרציונל העומד בבסיסה של הגנת "זוטי הדברים". זאת, שכן גם אם אין הצדקה להטיל אחריות על מזיק שגרם נזק קל ערך לפרט מסוים, עדיין יכולה להיות הצדקה להטיל אחריות שכזו על מזיק שגרם נזק מעין זה לקבוצת אנשים, ובאופן שיטתי (השוו: עניין ארד). כך, גם תכליתה של הגנת "זוטי דברים", מניעת בזבוז משאבים בעיסוק בתביעות קלות ערך – איננה רלבנטית בהקשר לתובענות ייצוגיות, שכן תובענות אלו נועדו בדיוק למטרה זו – לאחד תביעות רבות המבוססות על נזקים קלים, אשר לא היו מוגשות באופן פרטני, וזאת במטרה להרתיע גופים גדולים מלפגוע בזכויות הצרכנים (שם).
152. סיכומם של דברים, אופייה הדו-צדדי של הגנת "זוטי דברים" מעיד על כך שהיא איננה מתאימה לחול בתובענה ייצוגית, הטומנת בחובה תכליות ציבוריות וחברתיות, שהן רחבות הרבה יותר מעניינם של הצדדים להליך עצמם, ואפילו מאלו של הקבוצה. כך, החלת ההגנה של "זוטי דברים" בתובענות ייצוגיות, מתוך הנחה שהנזק הכולל שנגרם מסתכם בחיבור שלל הנזקים הפרטניים שנגרמו לחברי הקבוצה, והשוואה בין
--- סוף עמוד 78 ---
הנזק שנגרם לכל אחד מהם, או אפילו הנזק המצטבר שנגרם להם יחד, לבין עלויות ניהול התובענה הייצוגית – לא לוקחות בחשבון את הנזקים החברתיים שנגרמו מההפרה הנטענת, ובמיוחד את התועלות החברתיות שיצמחו משימוש במוסד התובענה הייצוגית – כמו הרתעת המעוול על-ידי הטלת האחריות עליו, שינוי דרכי התנהגותו וכן הרתעת מעוולים פוטנציאלים אחרים. שימוש בחישובי יעילות-תועלת, אשר רלבנטיים לצדדים עצמם בלבד, איננו מדויק איפוא, ועלול להוביל למצב של תת-הרתעה (ראו: גיא הלפטק "תיאוריה כללית בדבר התועלת החברתית של מכשיר התביעה הייצוגית כאמצעי לאכיפת החוק" משפט ועסקים ג 247, 294-293 (תשס"ה); Patrick A. Luff, Bad Bargains: The Mistake of Allowing Cost-Benefit Analyses in Class Action Certification Decisions, 41 U. MEM. L. REV. 65 (2010); Deborah R. Hensler & Thomas D. Rowe, Beyond "It Just Ain't Worth It": Alternative Strategies for Damage Class Action Reform, 64 LAW & CONTEMP. PROBS. 137, 146 (2001)).