16. שאלה נוספת, אשר נדונה בפסק הדין עסקה כאמור בהגנת "זוטי דברים" ובתחולתה בתחום התובענות הייצוגיות. המערערים שם (העותרים שבכאן) טענו כי אחת מחברות הביטוח, הפניקס, גבתה תת שנתיות בשיעור של 4.04%, כאשר הרכיב המקסימלי שנקבע בחוזר 419 הוא 4%, וכי יש לפצות אותם בגין נזק זה שנגרם למבוטחים. להערכתם, חברת הפניקס גבתה 6.7 מיליוני ש"ח שלא כדין במהלך 7 השנים שקדמו להגשת התביעה, ומיום הגשת התביעה ועד למועד החלטת האישור סכום זה הגיע לכדי סכום כולל של 15 מיליון ש"ח (במהלך כ-8.5 שנים).
חברת הפניקס טענה מנגד כי גבייתה נבעה מעיגול הסכום לתשלום התת שנתיות, כי החישוב שהציגו המערערים הוא שגוי, וכי ממילא – הנזקים הנטענים עולים כדי "זוטי דברים", וזאת משום שגביית היתר עומדת על סכום של כ-4 אגורות לחודש בלבד מכל מבוטח.
17. חברתי, השופטת י' וילנר ציינה כי בפסיקה נקבע שהגנת "זוטי דברים" חלה גם בהליך של תובענה ייצוגית, ואולם בחינתה נעשית מנקודת מבטה של הקבוצה כולה, ולא של היחיד, ובגדרה יש לבדוק האם מדובר באירוע שרוב חברי הקבוצה היו רואים
--- סוף עמוד 13 ---
בו עניין פעוט וקל ערך, שבגינו הם לא היו מגישים תובענה ייצוגית. השופטת י' וילנר קבעה כי בנסיבות העניין, רוב חברי הקבוצה לא היו טורחים להגיש תובענה ייצוגית כנגד חברת הפניקס בגין עילת תביעה זו בלבד, שכן הנזק הנטען עומד רק על 4 אגורות לחודש למבוטח, והוצאות ניהול ההליך היו עולות על הפיצוי שעשוי היה להתקבל בסופו, כך שהגשת התובענה הייתה הופכת ללא כדאית.
עוד קבעה השופטת י' וילנר כי ייתכן שהכלי היעיל והרצוי למניעת מקרים בהם גופים במשק מתעשרים על-ידי גביית יתר נמוכה מיחידים – הוא פנייה למאסדר לשם הפעלת סמכויותיו לצורך מניעת הגביה האמורה.
18. לגופו של עניין, קבעה חברתי, השופטת י' וילנר, כי טענות המערערים כלפי חברת הפניקס הן אכן בבחינת "זוטי דברים", ולכן בצדק דחה בית המשפט המחוזי את בקשת האישור בהתבסס על עילה זו.
19. באשר לטענות המערערים כנגד חברת מנורה – השופטת י' וילנר קבעה כי המערערים לא הצליחו לעמוד בנטל לשכנע שהתביעה מעוררת שאלות המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ומשכך אף בקשת האישור ביחס לעילה זו כנגד חברת מנורה נדחתה כדין.
20. חבריי: השופטים א' שהם ו-ד' מינץ, הצטרפו כאמור בהסכמה לפסק דינה של חברתי, השופטת י' וילנר, על כל חלקיו.