"לשון החוק מגדירה את גבולותיה של הפרשנות, ואולם, במקרים לא מעטים, היא טומנת בחובה
--- סוף עמוד 95 ---
משמעויות שונות, אשר יש לבחור מביניהן את זו שתגשים את תכליתו. לפיכך, על השופט-הפרשן לבחון גם את תכליתו של דבר החקיקה – תחילה, את התכלית הסובייקטיבית, שעניינה במטרה שלשמה ייעד המחוקק את דבר החקיקה, ואשר נלמדת בין היתר ממבנה החוק ומן ההיסטוריה החקיקתית שלו ... לאחר מכן, במידת הצורך, וככל שהתכלית הסובייקטיבית אינה ברורה, אמינה ומוצקה, יש לבחון אף את התכלית האובייקטיבית, בגדרה באים עקרונות וערכים אשר ראוי כי דבר חקיקה יפעל להגשמתם – בכלל ובפרט ... לאור התכליות האמורות, ולאחר איזון ביניהן, בוחר השופט-הפרשן מבין הפרשנויות המצויות במתחם שהגדירה עבורו לשון החוק את אותה פרשנות אשר עולה בקנה אחד עם תכליותיו" (ע"א 8096/17 סקוק נ' איסחקוב, [פורסם בנבו] פסקה 14 לחוות דעתי (3.2.2019); ההדגשה במקור).
(וכן ראו והשוו: דברי המשנה לנשיאה א' ריבלין ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, פ"ד סה(2) 563, 592 (2012): "את הדברים בעניין התכלית הסובייקטיבית, יודגש, הבאנו לעיל בהרחבה, שכן לשיטתנו יש לתת משקל רב לכוונה הסובייקטיבית של המחוקק – כוונה עליה יש ללמוד מדבריו שלו, מבלי להמירם בתבונה חיצונית"; דנג"ץ גיני, בפסקאות 16-15 לחוות דעתו של השופט נ' סולברג; בג"ץ 3353/18 קליבורן נ' משרד הפנים, [פורסם בנבו] פסקה 32 (22.9.2020); עוד ראו: רפי רזניק "תחילתה של ירידת הפרשנות התכליתית ועליית המקורנות? לקראת ויכוח פרשני במשפט הישראלי" משפטים על אתר יב 67 (התשע"ח)).
9. נראה אפוא כי אף אם אין תמימות דעים באשר לנוסחת האיזון המדויקת שיש להעניק לתכלית הסובייקטיבית בגיבוש התכלית הסופית של חוק, הרי שקיימת הסכמה רחבה על כך שככל שהתכלית הסובייקטיבית – היינו, כוונת יוצר הנורמה בעת יצירתה – ברורה ומפורשת יותר (בין אם היא נלמדת מלשון החוק עצמו ובין אם מההיסטוריה החקיקתית שלו), כך הנטייה תהיה להעניק לה משקל רב יותר.
כוונת המאסדר כיוצר הנורמה
10. יישום העיקרון האמור על הנחיותיו של המאסדר מעורר לכאורה קושי מאחר שלגביהן, בדרך כלל, אין תיעוד של היסטוריית יצירתן והן נעדרות "דברי הסבר". ואולם, כאשר מתקבלת עמדתו הפרשנית של המאסדר ביחס להנחיות שהוא יצר (ככלל, מתבקשת עמדתו במקרים שבהם השופט-הפרשן מגיע למסקנה כי ההנחיה עמומה),