--- סוף עמוד 97 ---
של ההנחיה ואף לקדם עקרונות חשובים של שיטתנו המשפטית, אין בכך כדי להפוך את מלאכת הפרשנות עליה אמון בית המשפט למלאכה טכנית או נטולת שיקול דעת. לעניין זה ראו דבריו של פרופ' זמיר:
"העדפת הפירוש שניתן על ידי הרשות המינהלית, מכוח החזקה הפרשנית, אינה בגדר התנערות בית המשפט מן האחריות המוטלת עליו לתת פירוש נכון לדין. ראשית, בית המשפט עדיין שומר בידיו את התפקיד העיקרי, כלומר את ההחלטה בשאלה אם הפירוש שהרשות המינהלית נתנה הוא פירוש אפשרי, כלומר אינו מוטעה. שנית, כאשר בית המשפט מחליט לתת עדיפות לפירוש שניתן על ידי הרשות, הוא ממלא באופן ראוי את תפקיד הביקורת השיפוטית, שהרי הוא קובע כי החלטת הרשות אינה מוטעית, ולכן אין עילה לפסול אותה. שלישית, גם כאשר החזקה הפרשנית חלה, אין היא אלא 'חזקה', כלומר הנחה הניתנת לסתירה, ולכן בית המשפט מוסמך לקבוע בכל עניין כי בנסיבות העניין קיימים שיקולים שיש בהם כדי להפריך את החזקה ולתת פירוש שונה" (זמיר – עלית הביקורת המשפטית, בעמוד 3811).
13. אמנם, ייתכנו מקרים שבהם עמדתו הפרשנית של המאסדר ביחס להנחיותיו תהיה ברורה, חד משמעית, תואמת את לשון ההנחיות וסבירה (דהיינו, הגיונית ומתקבלת על הדעת, ולא במובנה של עילת הסבירות במשפט המינהלי), ואף לא יימצא טעם טוב או משכנע כדי לדחותה, זאת בדומה למקרים שבהם כוונת המחוקק הברורה נלמדת באופן מפורש מהחוק עצמו (או מההיסטוריה החקיקתית שלו). במקרים אלו, הובעה הדעה כי דחיית הפרשנות העולה בקנה אחד עם כוונתו הברורה של יוצר הנורמה, תיעשה רק כשניתן יהיה להצביע על הצדקה ממשית לכך (למשל כאשר הפרשנות שאליה התכוון יוצר הנורמה אינה חוקתית, ואילו הלשון מאפשרת פרשנות אחרת, המגשימה את התכלית האובייקטיבית החוקתית של הנורמה, ראו: דנג"ץ גיני, בפסקה 21 לחוות דעתו של השופט נ' סולברג; והשוו: דבריו הנכוחים של השופט (כתוארו אז) א' ריבלין בבג"ץ 9098/01 גניס נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נט(4) 241, 289 (2004))).
14. ואולם, לעתים קרובות, בחינת עמדתו הפרשנית של המאסדר (התאמתה ללשון ההנחיות, סבירותה ושאלת קיומם של צידוק או טעם טוב לסטות ממנה) – היא כשלעצמה הופכת את מלאכתו של בית המשפט, כפרשן המוסמך, למורכבת, כך שיהא
--- סוף עמוד 98 ---
עליו להידרש לשיקולים שונים ולערוך איזונים אשר בנסיבות מסוימות עשויים להביא להפחתת המשקל שניתן יהיה לייחס לעמדת המאסדר.