26. סיכום הדברים בפרק זה מעלה כי הפסיקה אשר קבעה כי יש לייחס משקל לפרשנותה של רשות מינהלית את החוק המסמיך אותה לפעול נשענה על שני אדנים עיקריים; המקצועיות והמומחיות המאפיינת את פעולותיהן של רשויות מינהליות, וההסתמכות שפרשנותן יוצרת בקרב הציבור. עוד צוין כי במקרים שבהם פרשנות הרשות המינהלית את החוק המסמיך התאפיינה באופן מובהק במאפיינים האמורים (מקצועיות ויצירת הסתמכות), היו מי שסברו כי יש לייחס לעמדתה אף משקל ניכר וממשי, אם כי ראוי לציין כי גישה זו אינה משקפת את הפסיקה הרווחת של בית משפט זה.
עמדתה הפרשנית של רשות מינהלית ביחס לחוק מסמיך, אל מול פרשנות המאסדר את הנחיותיו – השווה והשונה
27. השאלה אשר נדונה בפסק הדין בערעור עסקה, כזכור, במשקל שיש לייחס לעמדתו הפרשנית של המאסדר ביחס להנחיותיו הוא. שאלה זו שונה במהותה מהשאלה שבה עסקנו לעיל בדבר המשקל שיש לייחס לפרשנותה של הרשות המינהלית את החוק המסמיך.
חרף זאת, הפסיקה הישראלית לא ערכה הבחנה בין שתי הסוגיות האמורות, וההלכה אשר נקבעה ביחס לסוגיה הראשונה (המשקל שיש לייחס לפרשנות הרשות ביחס לחוק המסמיך) יושמה גם בנסיבות של הסוגיה השנייה, שבהן רשות מינהלית פירשה את הנחיותיה היא (ראו למשל: עע"ם 6884/12 פלוני נ' משרד הבינוי והשיכון, [פורסם בנבו] פסקאות 24-18 לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) ח' מלצר (8.8.2013);
--- סוף עמוד 105 ---
בג"ץ 6395/98 אלקושי נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון, פ"ד נד(1) 454 (2000)), זאת בשונה למשל מהפסיקה בארצות הברית אשר ערכה הבחנה בין שתי הסוגיות, וקבעה כי במקרים שבהם רשות מינהלית פירשה את הכללים שהיא עצמה יצרה יחול עיקרון ההנסגה (deference) אשר נקבע בהלכת Chevron באופן מוגבר, כך שבית המשפט יעדיף באופן כמעט גורף את פרשנות הרשות להנחיותיה, אלא אם היא תימצא שגויה בעליל ("Plainly erroneous") (ראו: Auer v. Robbins, 519 U.S. 452 (1997); Kisor v. Wilkie, Secretary of Veterans Affairs, No. 18-15, 588 U.S. (2019)). וראו בהרחבה חוות דעתו של חברי, המשנה לנשיאה, בפסקאות 90-84).
[אעיר במאמר מוסגר כי חברי, המשנה לנשיאה, מציין בחוות דעתו כי הלכת Auer האמריקאית צומצמה במסגרת פסק הדין שניתן לאחרונה בעניין Kisor. ואולם, איני שותפה לדעתו בעניין זה. לגישתי, דעת הרוב בעניין Kisor אך הבהירה והדגישה את גבולותיה של הלכת Auer, אותם היא ראתה כאינהרנטיים להלכה עצמה. לכל היותר, ניתן לומר כי גבולות אלה אך פותחו קמעה במסגרת עניין Kisor, על רקע ההלכה הפסוקה בנדון לאורך השנים. על כך ניתן ללמוד מדברי השופטת Kagan לפיהם: