47. יתר על כן, אף רשויות מינהליות שונות, מלבד המאסדר, עלולות לקבל החלטות מוטות בשל אינטרסים שאינם מקצועיים או כאלה המשקפים את האינטרס הציבורי
--- סוף עמוד 115 ---
באופן מלא. כך למשל, תופעת "הדלת המסתובבת" אינה ייחודית לחילופים פרסונליים בגופים המאסדרים, אלא קיימת גם בקרב רשויות מינהליות אחרות (כך למשל – במעבר של נושאי משרה בין חברות ביטחוניות למשרדי הממשלה העוסקים בתחום הביטחוני; בין אנשי חינוך למשרד החינוך; בין משרדי עורכי דין פרטיים לבין הפרקליטות, המשטרה או הסנגוריה הציבורית; ועוד כיוצא באלה). חרף האמור, איננו מניחים מראש כי אך בשל כך החלטות הגופים המינהליים האמורים הן החלטות מוטות.
48. הוא הדין גם ביחס להטיות הנובעות מפערי מידע וכוח שבין הצדדים הרלוונטיים להחלטותיה ולפעולותיה של הרשות המינהלית הנדונה. כך למשל, איננו מניחים כי החלטות של משרד החינוך מוטות לטובת ציבור המורים ומנוגדות לאינטרס של הורי התלמידים או של התלמידים עצמם, אך בשל כך שכוחם של המורים מאוגד ומאורגן או משום שהם שחקנים חוזרים המחזיקים במידע הרלוונטי לניהול מאבקים בתחום, והדוגמאות לכך עוד רבות ולא ראיתי לפרטן.
49. ולבסוף, יפים בהקשר זה דבריו של פרופ' זמיר בספרו ביחס לחשש בדבר השבי הרגולטורי:
"אכן, אין להתעלם מחשש זה, אך לדעתי גם אין להגזים בו. ראשית, הרשות (לרבות מאסדר) היא עובד ציבור, שבדרך כלל הוא גם מקצוען בתחום שעליו הוא מפוקד, ולא נבחר ציבור שעלול להיות חשוף יותר לשיקולים לא-מקצועיים ואף ללחצים פוליטיים... זאת ועוד. סמכות הפירוש אינה סמכות מרכזית ובדרך כלל אין היא משנה במידה רבה את המהות או העוצמה של התפקיד. לכן גם אין חשש רציני שמתן תוקף לפירוש של הרשות, שלדעת בית המשפט הוא פירוש אפשרי, ישנה באופן ממשי את מאזן הכוחות בתחום המוסדר. והרי ממילא, את מה שהרשות רואה צורך לומר בדרך של פרשנות, על פי רוב היא יכולה לומר גם בדרך של תיקון או שינוי הכללים שהיא הוציאה. שנית, וזה העיקר, הסמכות העיקרית והסופית של הפירוש נשארת בידי בית המשפט: הוא מוסמך לקבוע בכל מקרה כי הפירוש שניתן על ידי הרשות המינהלית מוטעה, ולכן אינו אפשרי, או כי יש שיקולים נוגדים, הגוברים על הפירוש של הרשות ומצדיקים פירוש שונה" (זמיר – עילות הביקורת המשפטית, בעמודים 3805-3804).
--- סוף עמוד 116 ---
50. ברוח זו, ציינתי בפסק הדין בערעור כי ככל שבית המשפט ישתכנע כי יש להטיל ספק בשיקוליו של המאסדר ביחס לעמדתו הפרשנית, ויקבע כי שיקולים אלה לא היו ענייניים, יהיה בכך נימוק שלא לאמצה. מובן כי שיקולים מוסדיים-צרים (כגון שיקולי מוניטין או שיקולים חד צדדיים באופן מובהק ומוטה לטובת הגורמים המפוקחים מבלי לקחת בחשבון את טובת הציבור בכללותו) אינם שיקולים ענייניים, וככל שתובא בפני בית המשפט תשתית ראייתית בעניין זה, יהיה בכך כדי לסתור את חזקת תקינות המינהל, ולהביא להימנעות מקבלתה של עמדת המאסדר. אני סבורה כי קביעה זו מאזנת באופן ראוי בין התכליות העומדות בבסיס יישומה של חזקת תקינות המינהל, אשר חלה אף בעניינו של המאסדר כרשות מינהלית, לבין החשש מפני יישום אוטומטי או גורף של החזקה האמורה.