לדברים אלה אין בידי להסכים. אם מבוטח פלוני מניח שהנהגים שינהגו ברכב יהיו מעל גיל 30, ולפיכך מתחייב בחוזה עם חברת הביטוח שכך יהיה, בתמורה לפוליסה זולה יותר – לא ייתכן כי "התברר בדיעבד כי שגה" בעניין, שהרי מסירת ההגה לנהג שאיננו עומד במגבלת הגיל נעשתה כתוצאה מהתנהלותו של המבוטח עצמו. כך, גם אין בידי לקבל את הקביעה כי: "נוסף נהג" ש"אמור לנהוג ברכב" – המבוטח יכול היה למנוע מהנהג החדש והצעיר לנהוג ברכב, אלא שהוא בחר שלא לעשות כן.
60. בהקשר האמור יש לציין עוד כי אין נפקות לשאלה האם הפרת חוזה הביטוח (נהיגה על-ידי נהג צעיר שאיננו עומד במגבלת הגיל) נעשתה במודע, או שלא במודע. זאת, שכן כל מעשה או מחדל שנעשים בניגוד לחוזה מהווים הפרה – בין אם נעשים מתוך כוונה, ובין אם לאו (עיינו: פרידמן וכהן חוזים כרך ד', בעמ' 90; גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 117-113 (תשס"ט) (להלן: שלו ואדר)). האחריות החוזית היא איפוא אחריות מוחלטת, ומבחן ההפרה הוא מבחן אובייקטיבי וניטרלי (עיינו: סעיף 1(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, המגדיר "הפרה" כ"מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה"; וראו: ע"א 3912/90 eximin s. A תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64, 81 (1993); רע"א 7642/97 שטרית נ' נוסבאום, פ"ד נג(3) 516, 524-523 (1999); ע"א 4162/02 רנדור בע"מ נ' דרור מהנדסים (1990) בע"מ, פ"ד נח(4) 193, 200 (2004); שלו ואדר, שם).
61. זאת ועוד – אחרת. סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח, שכותרתו: "אמצעים להקלת סיכון" (וגם דרכו ניתן להיכנס לשערי סעיף 18 לחוק זה), מורה כך:
"הותנה שעל המבוטח או על המוטב לנקוט אמצעי להקלת סיכונו של המבטח הקלה מהותית ואותו אמצעי לא ננקט תוך הזמן שנקבע לכך, יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19, בשינויים המחוייבים."
--- סוף עמוד 25 ---
הנה כי כן, כשהמחוקק רצה ליצור הסדר מפורש למצב בו המבוטח הוא שהחמיר את הסיכון, תוך הפרת חוזה הביטוח – הוא עשה כן. נתון זה מחזק גם את המסקנה כי סעיף 17 לחוק חוזה הביטוח לא נועד לחול על הנסיבות שבפנינו.
62. המסקנה המתקבלת מכל האמור לעיל היא כי לשון סעיף 17 לחוק חוזה הביטוח איננה סובלת, להשקפתי, פירוש לפיו הסעיף חל על מקרה כגון זה שבפנינו (ועל כן אינני שותף לקביעותיה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז בהקשר זה, או ל-"הצדקה הדוקטרינרית" של חברי השופט ע' גרוסקופף בפסק הדין). ההלכה שנקבעה בדעת הרוב בפסק הדין איננה מתיישבת איפוא, להשקפתי, עם הוראות חוק חוזה הביטוח בדבר החמרת סיכון. חוזה הביטוח נכרת על בסיס הידע שהיה מצוי בידי הצדדים במועד כריתתו, ולפיו הם בחרו להקצות את הסיכונים ביניהם. לעומת זאת, סעיף 17 לחוק חוזה הביטוח עוסק במצב בו הקצאת הסיכונים שנעשתה בין הצדדים במועד כריתת החוזה השתבשה מהותית בשל אירוע חיצוני ובלתי צפוי, ולא במצב בו המבוטח בעצמו בחר לשבש את הקצאת הסיכונים המוסכמת.