--- סוף עמוד 42 ---
הנה כי כן, מכתבי המלומדים הנ"ל עולה כי לפי הדין האנגלי, תניית גיל נכנסת תחת ההגדרה של "תנאי המגדיר את הסיכון בכללותו", ולכן סעיף 11 לחוק הביטוח האנגלי, שמונע ממבטחת אפשרות להכחיש את חבותה, לא חל עליו. משכך, נראה כי מבטחת יכולה לטעון כי יש לשחררה לחלוטין מחבות ביטוחית במקרה בו הופרה תניה של מגבלת גיל באנגליה.
סיכום הסקירה המשווה
100. חלק ניכר מהסקירה המשווה שהציגו חלק מהצדדים כאן התמקד דווקא בכך שקיימים במדינות המדוברות מנגנונים של פיצוי יחסי, וכי הגישה ששלטה בעבר, של "הכל או כלום", הוחלפה בעיקרון המידתיות. אין מחלוקת איפוא כי שיטת הפיצוי היחסי היא אפשרית במדינות מסוימות בעולם, אולם לא על כך נסוב המקרה שבפנינו. השאלה בענייננו היא לעניין הסיווג – האם מדובר בהחרגה של סיכון מסוים מגדרי חוזה הביטוח, או בהחמרה של הסיכון המוסכם. במדינות השונות שנסקרו לעיל קיימים הסדרים שונים – הסדרים למקרים בהם מדובר בתניה אשר מצמצמת, או מחריגה את הכיסוי הביטוחי, והסדרים למקרים בהם מדובר בהחמרת סיכון. גישת המידתיות רלבנטית איפוא רק למקרים מהם מדובר בהחמרת סיכון.
הנה כי כן, גם מסקירת המשפט המשווה עולה כי מנגנון הפיצוי המופחת והיחסי (שקבוע אצלנו בחוק חוזה הביטוח ביחס להחמרת סיכון) – לא אמור לחול על החרגה מחוזה הביטוח, במקרים שבהם מדובר על תנאי שסוכל, או על הפרת חוזה הביטוח על-ידי המבוטח.
סוף דבר
101. העולה מכל המקובץ (לרבות המשפט המשווה), מלמד לפיכך כי במקרים בהם המבוטח הפר את חוזה הביטוח, או גרם בעצמו לקיום התנאי המסכל – הפוליסה איננה מכסה את המצב, והמבטח אמור להיות פטור מתשלום תגמולי הביטוח, ובתי המשפט כלל לא יידרשו להסדרים החקיקתיים בדבר החמרת סיכון.
102. סיכומם של דברים, אם תישמע דעתי – המבוקש בדיון הנוסף יתקבל, כך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד יושב על כנו, ותועדף דעתו של חברי, השופט י' עמית, בפסק הדין.
נוכח חשיבות הדברים, אציע כי לא נעשה כאן צו להוצאות.
--- סוף עמוד 43 ---
המשנה לנשיאה (בדימ')
השופט י' עמית:
אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, המשנה לנשיאה ח' מלצר, הגם שדרכי לתוצאה שונה, כמפורט בפסק דיני בהליך הקודם מושא דיון נוסף זה.
1. ככל שנערמים הדפים והמילים בסוגיה שלפנינו, כך מתחזק אני בדעתי כי פשוטים עד מאוד הדברים וניתן גם ניתן לקצר.
אדם עומד בסופרמרקט מול מדף המוצרים. לפניו מוצר בשתי אריזות שונות, האחת של מאה גרם והשנייה של מאתיים גרם. מטבע הדברים, מחיר המוצרים שונה. קשה להלום כי מי ששולח ידו ומניח בעגלתו את האריזה של מאה גרם, יוכל לטעון כי הוא זכאי לקבל באותו מחיר 130 גרם. על אף ההבחנה בין מוצר רגיל לבין מוצר מורכב כמו פוליסת ביטוח, זה למעשה המקרה שלפנינו, ועמדתי על כך בפסק הדין בהליך הקודם: