--- סוף עמוד 70 ---
חוזה הביטוח עצמו, באמצעות כפיית הסדר האחריות המופחתת. מטעם זה הניסיון של חברי, השופט יצחק עמית, להשוות בין המוצר הביטוחי לבין מוצרי המדף שבסופרמרקט אינו במקומו.
27. סיכומו של דבר, את עמדתי בשאלה המרכזית הניצבת לפתחנו ניתן לסכם בצורה הבאה: על המבוטח מוטלות מכוח חוק חוזה הביטוח ופוליסת הביטוח חובות שונות שתכליתן לאפשר למבטח להעריך את ההסתברות להתרחשות אירוע הביטוח ואת גובה דמי הביטוח שישולמו. כאשר המבוטח מפר חובות אלה, זכאי המבטח לסעדים, ואולם אם התרחש אירוע הביטוח כשהפוליסה עודה בתוקף, והמבוטח לא הפר את חובותיו מתוך כוונת מרמה, סעדי המבטח בגין הפרת חובות המבוטח מוגבלים לנזקו של המבטח מהפרת חובת המבוטח, ואינם כוללים את האפשרות להשתחרר כליל מחוזה הביטוח (בכפוף לתנאי הנכונות לבטח). ביטויה הקונקרטי של הגבלה זו בחוק חוזה הביטוח הוא הסדר האחריות המופחתת – הסדר צרכני המאזן בצורה הוגנת בין האינטרס של המבטח שלא לשאת בעלות עודפת בגין הפרת חובה על ידי המבוטח, לבין האינטרס של המבוטח שלא להיוותר ללא כיסוי ביטוחי כלשהו למרות שנשא בתשלום דמי הביטוח. החובה בה עסקינן, הגבלת גיל הנוהג ברכב, כמו גם החובה במקרה שנדון בעניין סלוצקי, דרישה כי תכשיטים יופקדו בכספת, הן מסוג החובות האמורות, ועל כן יש להחיל גם לגבי המקרה דנן את הסדר האחריות המופחתת שקבע המחוקק. בכך מושגת תוצאה שהיא עקבית לזו שנקבעה בהלכת סלוצקי, עולה בקנה אחד עם הוראות חוק חוזה הביטוח ותכליותיו הצרכניות, והוגנת ביחסי המבטח והמבוטח.
חריג כוונת המרמה
28. השאלה האחרונה אליה אבקש להתייחס היא כיצד ראוי לפרש את חריג כוונת המרמה. בעניין זה ראוי לדעתי לנקוט בפרשנות מצמצמת, המגבילה את האפשרות להעלות טענה זו "לאותם מקרים בהם לא רק שהמבוטח ידע על החמרת הסיכון, אלא פעל מתוך מניע פסול, המתבטא ברצון להטעות את המבטח על מנת לקבל ממנו דבר שלא ניתן היה לקבל ממנו בלעדי ההסתרה" (פסקה 71 לחוות דעתי הקודמת). נימוקיי בעניין זה פורטו בפסקאות 72-65 לחוות דעתי הקודמת, והם משקפים, בתמצית, את תפיסתי כי כלל האחריות המופחתת מעניק למבטח תרופה ראויה והוגנת במקרה הרגיל של הפרת חובות המבוטח, ועל כן אין, ככלל, מקום להטיל על המבוטח סנקציה חריפה ממנו. רק כאשר הפגם המוסרי שנפל בהתנהגותו של המבוטח חמור מבחינה ערכית, דהיינו
--- סוף עמוד 71 ---