כאשר ניתן ליחס למבוטח "התנהגות של רמאות", מוצדק להענישו מעבר לנזקו של המבטח מהפרת החובה, ולשלול ממנו כליל את זכותו לכיסוי ביטוחי. מעבר להצדקה מהותית זו אזכיר עוד שני טעמים תומכים: ראשית, הקושי היישומי הכרוך באימוץ מבחן מרוכך יותר למונח "כוונת מרמה", באשר הדבר עלול לעודד חברות ביטוח להתדיין בעניין זה. ודוק, דווקא פרשנות מרוככת של "כוונת המרמה", כגישת חברתי, היא זו שתוביל לריבוי התדיינויות בשל השארת תחום פעולות רחב יותר הנתון לפרשנות במקרה קונקרטי; שנית, המונח "מרמה" נזכר בחקיקה בהקשרים מגוונים, ובכולם הוא טעון משמעות שלילית מובהקת, המתייחסת למקרי קצה, הגובלים בפלילים (ראו והשוו: ע"א 7516/02 פישר נ' יוכמן, פ"ד ס(1) 69, 87 (2006); ע"א 1206/16 חברת יהלומי סמואל - רוזנבאום (1992) בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, [פורסם בנבו] פסקה 27 לחוות דעתו של השופט דוד מינץ (9.10.2018). לעניין הנטל המוגבר המוטל על הטוען טענת מרמה, ראו למשל: ע"א 292/64 כהן נ' אשד, פ"ד יט 414, 416 (1965); ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 603 (1986); ע"א 681/88 עזבון סלים נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 653, 659 (1990)). אינני רואה הצדקה לייחס למחוקק כוונה להעניק למונח זה משמעות מרוככת דווקא בחוק צרכני, כדוגמת חוק חוזה הביטוח. ואכן, ביחס לסעיף 7 לחוק, אשר פרשנותו דומה לזו של סעיף 19 לחוק (ראו דברי ההסבר, בעמ' 26), בית משפט זה קבע זה מכבר כי "הצורך בהוכחת 'כוונת מרמה' מציב בפני המבטח דרישה חמורה אף יותר מזאת שניתן ללמוד מן המילה 'הסתרה'. כך או כך, יש לראות בסעיף זה ביטוי לכוונתו הברורה של המחוקק, 'להצר, בתנאים האמורים בסעיפים 8-6 את האפשרויות של המבטח להשתחרר מחובתו לשלם את תגמולי הביטוח על יסוד טענת אי-גילוי מצד המבוטח'" (ההפניות הושמטו; ע"א 1809/95 הלמן ז"ל נ' לה נסיונאל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 77, 87 (1996)). לא מצאתי כי יש לסטות מקביעות אלה.
סוף דבר
29. לאור כל האמור, אם תישמע דעתי נותיר על כנה את התוצאה לפיה הדיון יוחזר לבית המשפט השלום, על מנת שיבחן אם התקיימה בענייננו "כוונת מרמה", ואולם נגביל את בחינתו לפרשנות המצומצמת של מונח זה, כמפורט בפסקה 28 לעיל.
ש ו פ ט
--- סוף עמוד 72 ---
השופט נ' הנדל:
1. מסכים אני לפסק דינו של חברי, המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר, אשר קבע – בדומה לקביעתו של חברי השופט י' עמית בפסק הדין מושא הליך זה – כי מקרה שבו מבוטח בפוליסה עם הגבלת גיל מאפשר לנהג צעיר יותר לנהוג ברכב, אינו מקרה שבו "נודע למבוטח שחל שינוי מהותי" שיש בו כדי להחמיר את סיכון המבטח. לכן הוא אינו זכאי במקרה כזה לתגמולי ביטוח, אף לא מופחתים. זאת בכפוף לאפשרות – במקרים חריגים שבהם "נראה ל[בית המשפט] צודק לעשות כן בנסיבות הענין" (כלשון סעיף 29 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981) – לפסוק לטובת המבוטח תגמולי ביטוח גם במקרים מעין אלה, תוך התחשבות במידת אשמו של המבוטח בנסיבות העניין.