אכן, התוצאה של שלילת תגמולי הביטוח יכולה להיות קשה מבחינת המבוטח, שהפר אמנם את החוזה אך עדיין ניצב בפני הפסד כספי גדול. ואמנם, נראה שמסקנת חבריי, השופטים ד' ברק-ארז וע' גרוסקופף – על אף השוני בעמדותיהם – יסודה בהכרה בקושי זה. אך לטעמי לא בכך עוסקים סעיפי החמרת הסיכון, שעניינם שינוי נסיבות "אובייקטיבי" או טעות. אם כבר, מצבו הקשה של מבוטח שהפר את החוזה זורק אור על סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח, שעוסק במי שנדרש על פי החוזה לבצע פעולה מסוימת או לנקוט אמצעי מסוים לשם הפחתת הסיכון ולא עשה כן. החוק קובע כי במקרה כזה, וככל שאין כוונת מרמה מצד המבוטח, הוא עדיין זכאי לתגמולי ביטוח מופחתים (למעט חריג נוסף שאינו מענייננו כעת). כך, למרות שהפר את חוזה הביטוח. ברם, חבריי אינם מבקשים להסתמך על סעיף זה, ובצדק, שכן הוא אינו חל לפי לשונו ("נקיטת אמצעי") על מקרנו. בנסיבות אלה היה אולי מקום לבחון האם יש לומר כי נוכח הדמיון בין מקרנו למצב של אי-הקלת סיכון בניגוד לחוזה – מדובר בלקונה ולא בהסדר שלילי, באופן שאולי מאפשר לפסוק תגמולי ביטוח מופחתים גם במקרים המדוברים מכוח היקש לסעיף 21 לחוק (השוו למשל לפסקה 8 לחוות דעתו של חברי, השופט גרוסקופף). ברם, מן המכלול עולה כי לא מדובר בסוגיה שהמחוקק לא נתן עליה את דעתו, אלא במצב נפוץ ושגרתי שהמחוקק לא סבר כי הוא מצדיק לזכות את המבוטח שהפר את החוזה בתגמולי ביטוח – וגם עמדה זו הגיונה בצידה.
--- סוף עמוד 75 ---
4. ברמת הפשטה גבוהה יותר, חבריי כולם פרשו בפסק הדין מושא ההליך – מזה, מזה ומזה – ניתוח בן עשרות עמודים שהוקדש לשיקולי מדיניות שונים. כל העמדות מעניינות ובעלות אחיזה במציאות ובדין. יש להודות כי מבחן המדיניות סבוך ומעורר שיקולים רבים בכיוונים מנוגדים. דווקא נוכח זאת, ברצוני לשוב ולמקד את השאלה שבמחלוקת: כיצד יש לפרש את דברי המחוקק ביחס למצב שבו "נודע למבוטח שחל שינוי מהותי". איני סבור כי המפתח להכרעה בשאלה זו מצוי בדיון המדיניות הרחב. משקל רב יותר יש לתת ללשון החוק ולתכליתו – שאינה קשורה בהכרח לכלל שיקולי המדיניות שהועלו, וכפי שהועלו. אכן, לעיתים בית המשפט נדרש למבט רחב ביותר של מדיניות, למשל במסגרת דיון בשאלה האם גורם מסוים "התרשל", האם קיימת "חובת זהירות" במסגרת עוולת הרשלנות בדיני הנזיקין, או האם חוזה מסוים מנוגד לתקנת הציבור. בכגון דא לא מדובר בשאלה פרשנית, אלא בשאלה שבה הותיר המחוקק עצמו את הדיון בשיקולי המדיניות לבית המשפט. שונה המצב אצלנו, בו תפקיד שיקולי המדיניות הרחבים מצומצם יותר, ואילו משקל הלשון והתכלית הספציפית של הסעיף הוא בגדר עיקר. הכרעתי אינה מבוססת אפוא בהכרח על תפיסה כזו או אחרת של מדיניות רצויה. יתכן שיש מקום לכך שהמחוקק יידרש בעקבות פסק דין זה לשאלת הדין הראוי. זהו הגורם המתאים, מבחינה עיונית ומבחינה מעשית, להכריע בשאלות הרחבות שהועלו.