22. כפי שציינו חברתי הנשיאה וחברי השופט ע' פוגלמן, בהתבסס בין היתר על עמדת המשיבים עצמם, חוק יסוד: הלאום אינו מקנה זכויות ברמת הפרט ובהתאמה אף אינו נוטל זכויות. זהו חוק שמבטא אתוס לאומי. לא פחות, אך גם לא יותר. מסקנה זו עולה מקריאתן של הוראות חוק היסוד זו אחר זו, וזו לצד זו. לצורך הבהרת הדברים ניתן לפתוח בסעיף 5 לחוק היסוד הקובע כי "המדינה תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות". קשה להטיל ספק בכך שסעיף זה מבטא עיקרון חשוב שהוא חלק מן האתוס המכונן של מדינת ישראל היורד לשורש ההצדקה לקיומה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בציטוט שבו פתחתי מהכרזת העצמאות. אולם, סעיף זה בעצמו אינו מקנה זכויות פרטניות אלא אך קובע עיקרון כללי. הנושא עצמו מוסדר ברמה האופרטיבית בחוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות). חוק השבות קובע, כידוע, לא רק את הזכות לעלייה לישראל, אלא גם סייגים לה, למשל ביחס למי שלו עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור. אין ספק שחוק יסוד: הלאום לא נועד לבטל את ההסדרים של חוק השבות ולהקנות זכות לעלות גם למי שחוק השבות עצמו אינו מכיר בזכותם לעשות כן. הדברים אמורים גם בהוראותיו האחרות של החוק. כך, סעיף 6 לחוק יסוד: הלאום קובע כי "המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם". אולם, אף סעיף זה אינו בא להחליף את ההסדרים החקיקתיים הקונקרטיים, המעוגנים למשל בחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 ובחוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, התשנ"ז-1996. קו פרשני זה תקף אף ביחס לסעיף 7 לחוק היסוד שהיה אחד המוקדים של הדיון שהתקיים בפנינו. סעיף 7 קובע כי "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה". אכן, סעיף זה נוקט גם לשון אופרטיבית ("תפעל"), לצד זו ההצהרתית. יחד עם זאת, כפי שהבהירה חברתי הנשיאה, בהתבסס בין היתר על טענות משיבי הממשלה עצמם, סעיף 7 אינו כולל הסדרים קונקרטיים המגלמים פגיעה בשוויון, ופרשנותו ההרמונית מאפשרת את קיומם של ערך השוויון וערך ההתיישבות היהודית זה לצד זה (כמפורט בפסקאות 90-86 לפסק דינה של חברתי הנשיאה).
23. מכל מקום, את חוק יסוד: הלאום אין לקרוא רק מתוכו הוא, אלא גם לצדם של חוקי היסוד האחרים. בית משפט זה הבהיר, משחר ימיה של המדינה, כי עקרון השוויון הוא נשמת אפו של המשפט הישראלי, כשהוא נשען בכך על הכרזת העצמאות עצמה, כמו גם על אופיו של המשטר הדמוקרטי (ראו למשל: בג"ץ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר, פ"ד כג(1) 693, 699 (1969); בג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עירית תל אביב-יפו, פ"ד מב(2) 309, 333 (1988); בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון, פ"ד מט(4) 94, 130 (1995)). אין כל הצדקה שלא ליישם עמדה זו, במלוא עוצמתה, אף ביחס לחוק יסוד: הלאום. הדואליות המתבטאת בזהותה של מדינת ישראל, כמדינה שהיא יהודית ודמוקרטית בעת ובעונה אחת, ליוותה אותה מאז קמה. יפים לכך דבריו של הנשיא מ' שמגר בבג"ץ 620/85 מיעארי נ' יו"ר הכנסת, פ"ד מא(4) 169 (1987):