"אופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל מצא את ביטויו בהכרזת העצמאות, בה מדובר על קיום שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, ועל הבטחת חופש הדת, המצפון וכו'. עקרונות אלה משמשים נר לרגלינו ומהווים את ה"אני מאמין" של העם, אשר לאורו מתפרשים חוקים ונקבעים עקרונות יסוד. אולם אין כל סתירה בין עקרונות אלה לבין השאיפה, שלהגשמתה הוקמה המדינה, והיא ליצור כאן מדינה יהודית" (שם, בעמ' 224).
אם כן, ככל שיש בחוק יסוד: הלאום שתיקה ביחס לזכותם של אזרחיה הלא-יהודיים של המדינה לשוויון, הרי שיש למלא את החסר לכאורה בתכנים הנובעים מן הפרשנות ההרמונית שלו לצדו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כמו גם לאורו של המערך הכולל של חוקי היסוד בישראל. ראוי להבהיר, כי ההרמוניה החקיקתית חלה הן על היבטיה הדמוקרטיים והן על היבטיה היהודיים של המדינה. במלים אחרות, עקרון השוויון הוכר כעיקרון יסוד בשיטתנו המשפטית מזה שנים ארוכות, מבלי לגרוע מאופייה היהודי של מדינת ישראל. אם כן, אף כעת, כאשר האתוס היהודי-לאומי של המדינה מקבל מעמד חוקתי באופן מוצהר, ממילא ברור כי אין בכך כדי לשלול את מאפייניה הדמוקרטיים של ישראל.
בין הספירה הציבורית לספירה המשפטית
24. בשלב זה, אבקש להתייחס להיבטים של הדיון שהם לשיטתי לבר-משפטיים, אולם לא ניתן לסיים את הדיון בעתירות מבלי להתייחס אליהם.
25. משפט ורגשות – טענותיהם של העותרים התמקדו במידה רבה בתחושות הכאב של אזרחים לא-יהודיים של המדינה בשל מה שנתפס על-ידם כדחיקת מקומם מחוק יסוד: הלאום. אכן, דומה כי מקורן של תחושות אלה לא במה שיש בחוק היסוד, אלא בעיקר במה שנעדר ממנו – התייחסות לאזרחיה הלא-יהודים של המדינה, ובעיקר לאזרחים ערבים ודרוזים. זהו אחד מאותם מצבים שבהם דבר טוב כשלעצמו מעורר קושי, לא בשל מה שיש בו אלא בשל מה שאין בו. בהשאלה ממקורותינו: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ". ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, פרי הגשמתם של מאוויי דורות ועשיית צדק היסטורי מתחייב עם העם היהודי. אך גם לצד הכרה בלתי מעורערת זו, ניתן להבין את תחושת הכאב שמבטאים העותרים לנוכח אי-ההתייחסות אל מי שלפי הכרזת העצמאות הוזמנו ליטול חלק בבניין המדינה. הכאב על כך צורב במיוחד בקרב מי שנענו להזמנה.
26. משפט וחינוך – הקשיים העולים מניסוחו של חוק יסוד: הלאום, כאשר הוא עומד לבדו, ללא התייחסות לאזרחים הלא היהודים, אינם רק עניין לרגש, אלא באים גם במחיר במישור החינוכי והערכי. אמנם, ההגנה על הזכות לשוויון במדינת ישראל כבר מעוגנת היטב במשפט החוקתי ומבוססת על פרשנותה של הזכות החוקתית לכבוד האדם. יחד עם זאת, בהתחשב בכך שהוחלט לעגן את מאפייני היסוד של ישראל בחקיקת יסוד, דומה כי במישור החינוכי והציבורי הדגשה דומה של ערך השוויון, או התייחסות אחרת למעמדן של קבוצות המיעוט בחברה הישראלית – הייתה בעלת ערך. אף מהיבט ההרמוניה של הניסוח החוקתי יש טעם בטענה שטוב היה לו חוק יסוד: הלאום יזכיר את ערך השוויון. מדוע? חוקי היסוד העוסקים בזכויות האדם כוללים התייחסות ל"ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". במובן זה, "הוזרקה" אליהם לא רק מערכת הערכים הדמוקרטית אלא גם זהותה היהודית של המדינה. דווקא על רקע זה היה רצוי לאמץ אותה טכניקה חקיקתית גם בחוק יסוד: הלאום ולהזריק בו אותה תובנה עצמה, דהיינו שאף הוא נועד להגשים את "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" – יהודית ודמוקרטית, ולא יהודית בלבד.