30. בשאיפה לפרשנות חוקתית הרמונית מתבקשת, אשר מבוססת, בין השאר, גם על ערכי מגילת העצמאות היהודיים והדמוקרטיים, ולאור ההנחה כי קידום התיישבות יהודית יכול להתקיים לצד קידום ופיתוח התיישבות בקרב בני המיעוטים השונים (ראו למשל: אליקים רובינשטיין "על השוויון לערבים בישראל" נתיבי ממשל ומשפט: סוגיות במשפט הציבורי בישראל 278, 285-284 (2003)) – אני סבור כי יש לפרש את סעיף 7 לחוק-יסוד: הלאום ככזה שאיננו מתיר אפליה. יודגש עוד, כפי שציינה חברתי, הנשיאה א' חיות, כי בהתאם לעמדת משיבי הממשלה והכנסת בעתירות שבפנינו (ראו: פיסקה 89 לחוות דעתה) – הסעיף הנ"ל איננו מתיר קבלה לישובים על סמך השתייכות לאומית בלבד. זאת מאחר ואין כל סימן בלשון חוק-יסוד: הלאום לכך, ונוסח קודם, אשר ביקש לאפשר הקמת יישובים נפרדים – אף נדחה מפורשות בהליך כינון חוק-יסוד: הלאום.
31. לסיום אוסיף כי לא בכדי מגילת העצמאות, שניסחה בצורה המובהקת ביותר את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי במדינה ריבונית משלו – הביעה בד בבד את מחויבותה לכיבוד זכותם של כל אזרחי המדינה ולמעמדם השווה. בכך היא נתנה ביטוי עמוק לכמיהה ולחזון של מדינת הלאום היהודית, שתהיה דמוקרטית באופייה ומכילה את כלל אזרחי המדינה, תוך הכרה בזכויותיהם המלאות לחירות ולשוויון. זהותה הלאומית של המדינה משתלבת איפוא עם זהותה הדמוקרטית, וכך יש להבין גם את חוק-יסוד: הלאום.
32. סיכומם של דברים: בעקבות ההערות הנ"ל אני מצרף איפוא את דעתי לאמור בחוות דעתה של חברתי, הנשיאה א' חיות, כי פרשנות מקיימת לחוק-היסוד איננה מצריכה את ביטולו, ולפיכך יש לדחות את העתירות.
אחר הדברים האלה:
33. במקביל להפצת חוות דעת זו קיבלתי את חוות דעתו המקיפה והנוקבת של חברי, השופט ג' קרא. דומה עלי שהיא נכתבה מדם ליבו ולאחר עיון בה, ומבלי למעט בחשיבות דבריו, שיש לקחתם לתשומת לב בחקיקה חוקתית עתידית (כאמור בפיסקה 10 שלעיל) – ארשה לעצמי להוסיף ולהעיר:
א) בטלות היא אמצעי אחרון (אפילו בחקיקה, קל וחומר בחקיקת יסוד), ויש לנקוט בה רק כאשר אין כל אפשרות למצוא פרשנות מקיימת (עיינו: דעת הרוב בבג"ץ 9098/01 גניס נ' משרד הבינוי, פ"ד נט(4) 268 (2004), וחוות דעתי בבג"ץ 5239/11 אורי אבנרי נ. הכנסת (15.04.2015); ולאחרונה ב-בג"ץ 5469/20 אחריות לאומית – ישראל הבית שלי נ' ממשלת ישראל, פיסקה 7 לחוות דעתי שם (04.04.2021)).