28. ראשית אתייחס למעמדן של השפות העברית והערבית. כאמור, שפה היא אחד ההיבטים שבהם מדינות רבות אינן מתאפיינות בניטרליות, ובהתאם לכך – תחיית השפה העברית בישראל הייתה ועודנה חלק מובהק וקריטי מהזהות התרבותית והיהודית של המדינה.
לצד זאת, המחויבות לזכויות המיעוטים בישראל, ובוודאי למיעוט הגדול ביותר החי בה, מנביעה גם חובה לכבד את זכותם האישית והקבוצתית לתרבות ובכלל זה לשפה. במקרה שבפנינו, כפי שהערתי כבר בדיון – השפה הערבית עודנה שפה רשמית במדינת ישראל מכח סימן 82 לדבר המלך במועצתו שלא בוטל בחוק-יסוד: הלאום. בהסתכלות פשוטה על לשון חוק-היסוד ומבחינת תכליתו האובייקטיבית, אמנם לפי סעיף 4 לחוק-יסוד: הלאום – שפתה של המדינה היא השפה העברית, אך השפה הערבית נותרה בעלת "מעמד מיוחד במדינה", כאשר במעמד זה היא "שפה רשמית" (להרחבה עיינו: Mohammed S. Wattad, The Nation State Law and the Arabic Language in Israel: Downgrading, Replicating or Upgrading?, Israel L. Rev. 54(2) 263, 274-279 (2021)).
זה המקום להוסיף ולהדגיש כי בסעיף 4(ג) לחוק-היסוד נקבע במפורש שאין בחקיקת-היסוד משום פגיעה במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחולתו, ולכך מצטרפת כאמור גם העובדה כי סימן 82 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 עד 1947, המגדיר את השפה הערבית כשפה רשמית – נותר כאמור על כנו.
29. ביחס לסעיף 7 לחוק-יסוד: הלאום, לפיו המדינה תפעל לקידום התיישבות יהודית, אין ספק כי התיישבות יהודית נמצאת בראש מעיניה של התנועה הציונית בארץ ישראל מראשית ימיה, ומצוות ישוב הארץ אף נשקלה במקורות היהודיים כנגד כל המצוות שבתורה (ראו למשל: תוספתא, עבודה זרה, ה', ב'). אולם, למותר לציין כי אפליית המיעוט בחלוקת משאבים בשל השתייכות אתנית, או תרבותית, תפר את המחויבות לשוויון אזרחי בסיסי, ותטיל צל כבד על אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. איסור אפליה כזה נובע מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו כאמור, ויישום של מדיניות מפלה בהקצאת קרקעות אסור גם לאור המחויבות הרחבה לשוויון מינהלי (ראו למשל: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ב 700-679 (2010)). כמו-כן אפליה שכזו בוודאי תסתור גם את חזון מגילת העצמאות, לפיו: "מדינת ישראל... תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה" (ההדגשה הוספה – ח"מ), ולפיו יובטח כאמור שוויון זכויות ללא הבדל: דת, גזע ומין.