19. בעתירות נטען כי חוק הלאום פוגע קשות, ואף שולל, את ליבת הזהות הדמוקרטית של המדינה. זאת, משום שהוא אינו מעגן את ערך השוויון, אינו כולל כל אזכור להיותה של ישראל מדינה דמוקרטית, ואינו מזכיר כלל את המיעוטים החיים בישראל. נטען גם כי חוק הלאום עלול לשמש פלטפורמה להפליית המיעוט הערבי. לעמדת העותרים, תכליתו של חוק הלאום מפלה ואינה ראויה. חוק הלאום מכפיף את מהותה הדמוקרטית של המדינה להגדרתה כמדינה יהודית. חוק הלאום מתעלם מקיומם של האזרחים הלא-יהודים במדינה ומזכותם לשוויון, כתנאי בסיסי לקיומה של דמוקרטיה. העותרים טוענים כי מאחר שחוק הלאום קובע כי הזכות להגדרה עצמית לאומית שמורה לאזרחים יהודים בלבד, הוא מעגן ומקבע עליונות לזהות היהודית של המדינה על פני הזהות הדמוקרטית, בהיעדר עיגון של הזכות לשוויון בחוק הלאום. חוק הלאום משמש כלי לשינוי השיח במדינה ולביסוס העליונות היהודית באופן שהופך את ההפליה לנורמה חוקתית. לטענתם, חוק הלאום מושתת על הדרה של קבוצות מיעוט תוך שימוש בקריטריון הלאום ככלי להעדפת קבוצה לאומית. באופן זה, העדר השוויון האזרחי בחוק הלאום יוצר אזרחות "סוג ב'" ביחס לאזרחים שאינם יהודים מכיוון שהזהות החוקתית של המדינה מתעלמת מהם. לטענתם, חוק הלאום סותר חזיתית את עקרון השוויון המצוי בבסיס מגילת העצמאות.
לעמדת הכנסת, עיגון הזכות הייחודית של העם היהודי להגדרה עצמית לאומית במדינה, ואף העדר הזכות לשוויון בחוק הלאום, אינם פוגמים בזהותה הדמוקרטית של המדינה. מדינת ישראל היא מדינת לאום דמוקרטית – מדינה שבה העם היהודי הוא הלאום היחיד הזכאי לממש את ההגדרה העצמית הלאומית שלו. כמו כן, חוק הלאום אינו פוגע מהותית, ואינו שולל, זכויות פרט, ובכללן הזכות לשוויון. הוא מעגן את המאפיינים הזהותיים-לאומיים של המדינה, כאשר לטענת הכנסת, הוא מניח את המשך קיומה של הזכות לשוויון ואת עיגונה תחת עמוד התווך הזהותי של המדינה כ"דמוקרטית". חוק הלאום אינו מעניק לאזרחי המדינה היהודים זכויות אישיות עדיפות על פני זכויותיהם של האזרחים שאינם יהודים. לעמדת הכנסת, טענת העותרים לעניין העליונות שניתנה לזהות ה"יהודית" היא פרשנות שגויה מכיוון שחוק הלאום יוצק תוכן לפן הלאומי של המדינה ולא לפן הדמוקרטי שלה. חוק הלאום אינו בגדר "מבוא לחוקה" ואינו מתיימר להגדיר את זכויות כלל אזרחי המדינה, אלא הוא פרק המגדיר את הרכיבים הלאומיים של המדינה. חוקי היסוד המעגנים זכויות אדם חלים באופן שווה על כלל האזרחים. חוק הלאום אינו מעניק עליונות לזהות היהודית של המדינה, אלא הוא מעמיד אותה במישור חוקתי זהה לזהותה הדמוקרטית, כאשר זו מעוגנת בחוק הלאום והאחרת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. במקרים קונקרטיים, יהיה צורך ליישב בין הערכים השונים. חוק הלאום נוקט ברמת הפשטה גבוהה ונמנע מלהכריע כיצד יש ליישב בין הזהויות של המדינה. לפיכך, הוא אינו משנה את היות המדינה "יהודית ודמוקרטית", אלא הוא מציב את הזהות היהודית והזהות הדמוקרטית במדרג נורמטיבי שווה מעמד.