24. בנוסף, חוק הלאום כולל את הזכות להגדרה עצמית לאומית של העם היהודי, אך הוא אינו מתייחס לעקרונות המגנים על זכויותיהם של המיעוטים בישראל. באופן זה, חוק הלאום אינו מבטא את הזיקה שבין המדינה לבין כלל אזרחיה. חוק הלאום אינו מזכיר כלל את עצם קיומם של מיעוטים במדינה, שהגדול בהם הוא המיעוט הערבי. סעיף העקרונות מגדיר את ישראל כמדינת לאום אתנית ו"משייך" את המדינה לקבוצת הרוב היהודית, אשר לה בלבד יש זכות הגדרה עצמית (ראו, למשל: יובל שני "סעיף ההגדרה העצמית בחוק הלאום" טיוטה להערות קומנטר מאמרים (המכון הישראלי לדמוקרטיה, טרם פורסם); כהן, פוליטיקה פופוליסטית, בעמ' 344). סעיף העקרונות אינו מכיר בזכויות השוות של אזרחים המשתייכים לקבוצת מיעוט ולהיותם חלק מהמדינה. במקום לשלב אמירות מכלילות ביחס למיעוטים שאינם יהודים, חוק הלאום מתעלם מהם ו"שותק" בעניינם שתיקה "רועמת". חוק הלאום מעמיד את המיעוטים בחזקת "שקופים" ושולל את קיומם. אי-ההכרה במיעוטים והדרתם מבססת זרות, התנכרות ונחיתות, משל היו אזרחים "סוג ב'". סעיף העקרונות מגדיר את מדינת ישראל כמדינת לאום ייחודית לעם היהודי, מבלי להתוות דרך – בניגוד לחוקות של מדינות לאום אחרות – לאפשר למיעוטים זיקת שייכות למדינה. פרופ' יובל שני מדגיש כי:
"בחינה השוואתית של חוקות של מדינות לאום אחרות – מדינות הרואות עצמן כביטוי של הזכות להגדרה עצמית של עם מסוים החי בהן – מדגישה את הפגיעה שיש בחוק הלאום גם בזכויות הקבוצתיות של המיעוטים החיים במדינת ישראל. חוקות של מדינות לאום אחרות מדגישות בצד המעמד הדומיננטי של קבוצת הרוב במדינה את היותן של קבוצות אחרות חלק בלתי נפרד מהמדינה, ואת תפקיד המדינה להבטיח גם את צורכיהם הפרטניים, אך לא פחות מכך- הצרכים הקבוצתיים של בני המיעוט...
חוק הלאום חריג מאד בנוף החוקתי הבינלאומי בכך שהוא מתעלם מהיחס בין המיעוטים החיים בין ישראל לבין המדינה ואינו מנסה כלל לאזן בין חובת המדינה לקדם את האינטרסים של קבוצת הרוב – ואין חולק כי יש למדינה חובה שכזו – לבין החובה שלה לקדם את האינטרסים של קבוצת המיעוט... לא ניתן לבסס חברה משותפת ומדינה מתוקנת על בסיס מפלה, המדיר מתוכו חלק משמעותי מאוכלוסיית המדינה"
(יובל שני ככה לא בונים חוקה (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 15.8.2018); ההדגשות הוספו).
מכאן, שחוק הלאום הוא חוק יסוד החסר באופן מהותי, חלקי ומדיר.