64. בהקשר זה גם אציין כי לא מצאתי לקבל את בקשת המערערות להוספת ראיות חדשות – תמונות נוספות חדשות של הדמיות ומוצרים – אשר לטענתן מחזקות את טענתן כי יש לבטל את הסכם הפשרה. אף אם אניח כפי שנטען שמדובר בראיות חדשות אשר נוצרו לאחר שניתן פסק הדין בתביעה, אין מדובר באחד המקרים החריגים המצדיקים קבלת ראיות חדשות על ידי ערכאת הערעור (וראו למשל: רע"א 4986/08 Tyco Building Services נ' אלבקס וידיאו בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 21 (12.4.2010)). כך, אין המדובר בראיות מן הסוג שאינו מחייב בירורים נוספים וגם לא ניתן להעריך אם מדובר בראיות בעלות חשיבות מכרעת. עצם צירופן של תמונות (אשר תאריך פרסומן על פניו אינו ידוע) המצביעות לטענת המערערות, על ביצוע הפרות נוספות רבות וחדשות, דורש בירור עובדתי מחודש, שאינו מתאים לגדרי הליך זה (השוו: ע"א 7884/15 רייטמן נ' Jiangsu Overseas Group Co Ltd, [פורסם בנבו] פסקה 33 (14.8.2017)). מה גם שרחוקה הדרך עד מאוד מצירופן של ראיות אלו, ועד למסקנה הנגזרת לטענת המערערות מצירופן, מסקנה אשר המערערות מבקשות לייחס לה משקל מכריע, כי "אין כל תוחלת בחתימה על הסכמים" עם המשיבות. עוד יצוין כי דין הבקשה להידחות אף בשל השיהוי הניכר במועד הגשתה, לאחר שכבר הוגשו סיכומי
--- סוף עמוד 35 ---
המערערות (וזמן קצר טרם נדרשו המשיבות להגיש סיכומים מטעמן), שעה שעל פני הדברים הראיות היו מצויות בידיהן סמוך לאחר מועד מתן פסק הדין בתביעה (וראו: ע"א 2051/16 איטח נ' ש.פ. חברה לנאמנות ניהול ואחזקות בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 23 (20.6.2018)).
65. גם דין יתר טענות המערערות להידחות. בכלל זה, גם מקצת הטענות שהעלו המערערות בקשר לדחיית תביעתן בעילת הפרת סימן מסחרי ובעוולת גניבת עין. לא מצאתי בהקשר זה כי קמה עילה להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי, כי המערערות לא עמדו בנטל המוטל עליהן להוכיח כי הן בעלות סימני מסחר רשומים או כי סימן המסחר "Salvador Dali" הוא "סימן מסחר מוכר היטב" בישראל, כמו גם להוכיח את יסודות עוולת גניבת העין. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, המערערות כלל לא הוכיחו קיומו של סימן מסחר רשום (אשר מהווה אך ראיה לכאורה לתוקפו על פי סעיף 64 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972), ולא הגישו כראיה תעודת סימן מסחר רשמית מרשם סימני המסחר. בית המשפט המחוזי דחה גם את הטענה ל"סימן מסחר מוכר היטב" בישראל, על בסיס עובדתי, בקבעו כי לא הונחה תשתית ראייתית לכך ששמו של האמן הוא סימן מסחר מוכר היטב בישראל. בכך לא מצאתי עילה להתערב. ניסיונן של המערערות להסתמך על אמירות מסוימות של המשיבות, מהן משתמע לכאורה הכרה ב"מותג" "סלבאדור דאלי", אין בה די לצורך הוכחת מוניטין ומידת פרסומו של סימן המסחר (וראו: ע"א 3425/17 Societe des Produits Nestle נ' אספרסו קלאב בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 6 (7.8.2019)). גם הטענה כי מדובר בסימן מסחר מוכר היטב בעולם, אינה מסייעת למערערות, שכן על סימן המסחר להיות מוכר בישראל דווקא, ואין די בהיותו מוכר בארצות אחרות (ע"א 9191/03 V&S Vin Spirt Aktiebolag נ' אבסולוט שוז בע"מ, פ"ד נח(6) 869, 878 (2004)). כך גם אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט כי המערערות לא עמדו בנטל להוכיח את התקיימות עוולת גניבת העין, עוולה המותנית בהתקיימות שני תנאים מצטברים: מוניטין שרכש הסימן בקרב הקהל וחשש סביר להטעיית הציבור (ע"א 5066/10 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 9 (30.5.2013)). על פני הדברים, גם צודקות המשיבות, כי טענות המערערות בעניין זה נסובו בעיקר על המשביר ובוורלי, אף כי המערערות בחרו שלא להגיש ערעור נגדן, וגם מטעם זה אין מקום להאריך בדבר.