היטיב לתאר זאת השופט (כתוארו אז) מ' חשין בהתייחסו למקרה דומה:
--- סוף עמוד 133 ---
"כנסת פלונית מבקשת לחקוק חוק שלפיו יצומצם מספר חברי הבית ויעמוד על תשעים חברים. תחולת החוק אמורה להיות לאלתר, ולפיו יסולקו מן הכנסת שלושים חברים בהתאם להשתייכותם לסיעות PRO RATA (דהיינו, אין 'הפליה' בין הסיעות ואין השתלטות של רוב על מיעוט). נמצא לנו אפוא, כי העם בחר במאה ועשרים חברים – אלה ואלה – והנה באה הכנסת ומורדת במנדט שקיבלה מן העם" (עניין בנק המזרחי, בעמ' 545).
חברי המשנה לנשיאה (בדימ') ציין כי מצבים כאלה מעוררים קושי בכל הנוגע ל"כלליות במישור הזמן" (פסקה 115 לחוות דעתו). כשלעצמי אני סבורה כי מצבים כאלה, שבהם חל שינוי משמעותי של "כללי המשחק" בדיעבד, נוגעים לליבת מבחן היציבות – שכן הקושי העיקרי הנובע מתחולה רטרוספקטיבית הוא הפגיעה באינטרס שבביטחון וביציבות המשפטיים (עניין ארביב, בעמ' 776). בהתאם לכך, ככל שמועד התחולה של נורמה חוקתית גורר פגיעה גדולה יותר ב"וודאות החוקתית", כך ניתן יהיה לקבוע באופן מובהק יותר כי החלתה במועד זה סותרת את מבחן היציבות (ראו והשוו: גבאי, בעמ' 166).
17. האם תיקון מס' 8 המצוי במוקד העתירות שלפנינו נמנה עם אותם הסדרים חריגים שמועד תחולתם מצביע על כך שלא ניתן לזהותם כנורמה חוקתית?
אני סבורה כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה. לגישתי, תחולתם המיידית של ההסדרים המעוגנים בתיקון אינה מעוררת את הקשיים מן הסוג שתוארו לעיל ביחס למבחן הכלליות ולמבחן היציבות וזאת מן הטעמים שאפרט להלן.
אשר למבחן הכלליות. חברי המשנה לנשיאה (בדימ') סבור כי תיקון מס' 8 "מעורר חשש שמא הוא נעשה בכדי לקדם את האינטרסים הפוליטיים קצרי-המועד של מי שהתקשרו בהסכם הקואליציוני", ובפרט הרצון להבטיח את קיום ההסכם הקואליציוני על רקע "חוסר האמון בין ראשי הסיעות הגדולות" (פסקה 143 לחוות דעתו). משכך, לגישתו, מדובר בתיקון פרסונאלי שאינו עולה בקנה אחד עם מבחן הכלליות.
אינני שותפה למסקנה זו. ראשית, אף אם התיקון שבמוקד העתירות נחקק בשל מניעים הנוגעים לחוסר אמון בין הצדדים להסכם הקואליציוני, כלל נקוט עמנו ועליו
--- סוף עמוד 134 ---
עמד גם המשנה לנשיאה (בדימ') בחוות דעתו, שהמניעים לחקיקת חוק יסוד, כשלעצמם, אינם מהווים עילה לביקורת שיפוטית על חוקי יסוד (עניין בר-און, בעמ' 256-255; עניין שפיר, בפסקה 43 לחוות דעתי). שנית, אף אם מקרה פרטי שימש תמריץ לחקיקת חוק היסוד, בענייננו ניכר כי תכלית ההסדר נוגעת לקושי כללי שעשוי להתעורר גם בעתיד – חוסר יציבות שלטונית והיעדר מנגנונים שיפיגו את חוסר האמון בין צדדים פוליטיים (ראו והשוו: מיכל טמיר "חקיקה פרסונלית – חקיקה סלקטיבית?" חוקים יב 173, 197 (2018)). ההסדר שגובש קובע מנגנון משפטי אופציונאלי. הוא מרחיב את קשת האפשרויות הקיימות בכל הנוגע למבנה הממשלה, ובכך הוא עשוי להקל על תהליך הקמתה. ואכן, אף שמדובר בחוכמה שבדיעבד, הקמתה של הממשלה ה-36 על בסיס מנגנון אופציונאלי זה מלמדת כי הסדר ממשלת החילופים, שנטען כי הוא "נתפר" למידותיה של כנסת וממשלה ספציפיים, משמש עתה גם שחקנים אחרים בזירה הפוליטית. הנה כי כן, בהינתן העובדה שמרבית ההסדרים שנקבעו בתיקון לא יוחדו לתקופת כהונתה של הכנסת ה-23 בלבד, ומשלא ניתן להצביע על ניגוד עניינים מובהק מן הסוג שתואר לעיל, אני סבורה כי תיקון מס' 8 צולח את מבחן הכלליות.