45. בהקשר זה, אפנה לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 (להלן: "חוק חקירת חשודים"). בחוק זה נקבעו כללים בסיסיים לקיומה של חקירת חשוד, שעניינם לשון החקירה, מקום החקירה ותיעוד החקירה.
"חקירה" מוגדרת בחוק חקירת חשודים כ"תשאול או גביית הודעה בקשר לעבירה, בידי שוטר".
סעיף 3(א) לחוק חקירת חשודים קובע את הכלל לפיו: "חקירת חשוד תתנהל בתחנת משטרה (בחוק זה – תחנה), אלא אם כן סבר השוטר כי לא ניתן לנהלה בתחנה או שיש צורך עניני לנהלה בדחיפות מחוץ לתחנה, או אם סבר הקצין הממונה כי קיים צורך עניני בחקירת החשוד מחוץ לתחנה". וסעיף קטן (ב) קובע כי: "החלטה בדבר ניהול חקירת חשוד מחוץ לתחנה והנמקתה יתועדו בכתב סמוך ככל האפשר לקבלת ההחלטה".
סעיף 4(א) לחוק חקירת חשודים קובע את החובה לתעד חקירת חשוד, כך: "תיעוד חזותי או תיעוד קולי של חקירת חשוד יהיה בכל מהלכה של החקירה מראשיתה ועד סופה ויכלול את חילופי הדברים שנעשו בין חוקר לחשוד או בנוכחותו של החשוד, ובתיעוד חזותי, לרבות תגובות או תנועות גוף". וסעיף קטן (ב) קובע כי: "תיעוד בכתב של חקירת חשוד יכלול את עיקר חילופי הדברים וכן התגובות או תנועות הגוף שהן תחליף לחילופי דברים, שנעשו בין חוקר לחשוד או בנוכחותו של חשוד, באופן שישקף נכונה את המתרחש בחקירה, מראשיתה ועד סופה; התיעוד בכתב ייערך בו זמנית עם חקירת החשוד או סמוך לה ככל האפשר".
סעיף 9 לחוק חקירת חשודים קובע כי: "חקירת חשוד מחוץ לתחנה תתועד בתיעוד חזותי, בתיעוד קולי או בתיעוד בכתב; ואולם שחזור של העבירה בידי החשוד יתועד בתיעוד חזותי בלבד".
46. בפסיקה נמתחה לא פעם ביקורת חריפה על אופן התנהלות הרשות החוקרת בכל הנוגע לחקירת חשודים בדרך של "תשאול" ללא יידוע על זכויותיו, משל אין מדובר בחלק מהליך החקירה, המחייב את החוקרים ליידע את "המתושאל" בדבר זכויותיו הבסיסיות לצורך שמירה על הוגנות ההליך, עליהן עמדתי לעיל.
כך למשל, בע"פ 240/84 אחמד בן מוחמד חטיב נ' מדינת ישראל, לט(2) 029 (1985) עתר המערער לפסול את הודאותיו במשטרה לאחר שתקף את שיטת עבודת חוקרי המשטרה שהפרידו ברצף החקירה בין 'תחקור' שלגביו לא הוזהר ולא נרשמה מפיו הודאה, כך שרק החוקר סיכם בדו"ח את אשר נאמר בו, לבין חקירה שהחלה בשלב מתקדם של התחקור משהודה המערער במה שמיחסים לו ואז נעשה רישום מסודר של ההודאה עליה נתבקש לחתום.
בית המשפט העליון (כב' השופטים ברק, בך ווייס) הביע ביקורתו, בין היתר, כך: "בנקודה אחת אמנם מתח בית המשפט בהחלטתו ביקורת על שיטת עבודתם של החוקרים, בזו הלשון: '"אופן החקירה של אנשי המשטרה ראוי לביקורת. מה שקרה הוא, שהנאשם נחקר ברצף אחד והחקירה הופרדה על ידי חוקרי המשטרה לשני חלקים: 'תחקור' ו'חקירה'. בשלב הראשון של התחקור, קודם שיודע החוקר אם מה שיאמר הנאשם יועיל בחקירה ובהפללתו, אין מזהירים אותו ואין רושמים הודעה מפיו, מנהלים עמו שיחה ארכה ורושמים על כך 'דו"ח' - אשר בדרך כלל הינו תמצית בלבד של מה שנאמר - עליו אין הנאשם מתבקש כלל לחתום, ואין הוא יודע את הכתוב בו. רק בשלב מתקדם של התחקור, כשהנאשם מודה במה שמיחסים לו, או אז נגמר שלב התחקור, ומתחיל שלב רשום ההודאה, אשר עליה מתבקש אחר כך הנחקר לחתום. אין צורך לומר, שבדרך חקירה כזו, אין בית המשפט יכול לקבל, לאחר מעשה, תמונה מלאה של מהלך החקירה, ונמנע ממנו כלי עזר חשוב לבדיקת נסיבות אמירת הדברים ומידת המהימנות והמשקל שיש ליחס להם. אין לנו אלא להצטער על כך, שעל אף הביקורת שנמתחה פעמים רבות על דרך חקירה זו, עדיין חקירה בדרך זו מקובלת'. עם זאת ציין בית המשפט, שעל-אף הביקורת הנ"ל שוכנעו השופטים, כי הודאותיו של המערער נמסרו מרצונו הטוב והחופשי, ועל-כן החליטו לקבלן כראיות קבילות במשפט".