בית המשפט העליון עמד לא אחת בפסיקותיו על הקשר ההדוק הקיים בין זכותו של החשוד להיוועץ בעורך דין ובין זכות השתיקה בציינו כי זכות ההיוועצות משלימה אותה ואינה אלא "אספקט אחר של זכות השתיקה" (ראו: ע"פ 96/66 טאו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(2) 539, 546-545 (1966); ע"פ 747/86 אייזנמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 447, 452 (1988); ע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל (19.7.2007)),
מזכות השתיקה נגזרת חובת החוקר להבהיר לחשוד טרם שימסור גרסתו, כי אין הוא חייב לומר דבר, וזאת על מנת לוודא כי הוא ער לזכותו הבסיסית לשתוק, וכן על מנת לוודא כי ויתר במודע ומתוך רצון חופשי על זכות זו בעת מסירת אמרתו (ראו: ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 529, 544-545 (2002)).
זכות ההיוועצות בעו"ד נחשבת לחלק מזכות השתיקה. כבר נאמר בפסיקת בית המשפט העליון כי: "הזכות לסנגור טומנת בחובה את האפשרות הלגיטימית שעורך-דין ייעץ לחשוד או לנאשם לשתוק ולא למסור כל הודעה למשטרה" (ע"פ 747/86 דני אייזנמן נ' מדינת ישראל, מב(3) 447, 452 (1988)). מטעם זה, נהוג לראות בזכות ההיוועצות בעורך-דין אספקט אחר של זכות השתיקה.
59. נשאלת אם כן השאלה האם מחמת פגמים אלה שנפלו במהלך החקירות בכל הנוגע לחובת האזהרה יש לפסול את כל הודאותיו של הנאשם, שנמסרו בחקירותיו במשטרה. אקדים לציין כי בנסיבות העניין סבורני כי הפגיעה בזכויותיו של הנאשם, מבלי להקל בכך ראש, הייתה מצומצמת במקרה דנא, לא פגעה ברצונו החופשי למסור את הודעותיו ובכללן הודאותיו, ומכאן שאין לפסול את הודאותיו מטעם זה, בין אם נבחן את הדבר לפי סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") ובין אם לפי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית. ואפרט.
60. כידוע, קבילות הודאותיו של נאשם נבחנית בשיטתנו המשפטית בשני מסלולים:
מסלול ראשון מעוגן בסעיף 12(א) לפקודת הראיות, לפיו הודאת חוץ של נאשם תהא קבילה אם בית המשפט שוכנע, שהיא נמסרה באופן חופשי ומרצון. דרישה זו מתקיימת מקום בו ההודאה נמסרה מבלי שהופעלו על הנחקר אמצעי לחץ חיצוניים, להבדיל מאמצעי לחץ פנימיים המתעוררים בנפשו, שיש בהם כדי לשלול ממנו את יכולתו לבחור האם למסור את הודאתו אם לאו. זאת, הן מתוך הנחה כי שלילת חופש הבחירה של הנחקר מקימה חשש לאמיתות הודאתו, והן בשל הערך הפנימי שבשמירה על אוטונומיית הרצון של הנחקר (ראו: הלכת יששכרוב). סוגית הפגיעה באוטונומיה של הרצון החופשי ומידתה נדונו רבות בפסיקה, והודגש כי רק פגיעה משמעותית וחמורה, שיש בכוחה לשבש את כושר הבחירה של הנחקר תוביל לפסילת הודאתו.