כך למשל, ראו פסיקת השופט ת' אור בע"פ 450/82 זיאד אבו עין טריפי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 589, 603:
"גם לא נראה לי, שהיה פגם בעצם שיחתו של גדי עם המערער, שיהא בו לפסול את קבילותם כראיה של הדברים, שנאמרו על-ידי המערער בשיחה זו. המערער נחשד בעבירות פליליות חמורות ועד אותו שלב טרם נחקר כלל באשמות אלה. כשראה גדי לנכון לברר עמו את פעילותו, והמערער הסכים לשוחח עמו ולומר לו את דבריו, אין כל עילה משפטית שלא להתייחס לדברי המערער בהזדמנות זו כראיה במשפטו. ייתכן שהמערער לא היה מודע לכך, שאף-על-פי שאין הוא חותם על כל מסמך, הדברים שיאמר יוכלו לשמש ראיה נגדו. אך אם טעה בכך, אין לו להלין אלא על עצמו. יודגש, שהמערער ידע באותו מעמד, שהוא הוסגר לישראל לצורך העמדתו לדין על הנחת מטען החבלה בטבריה, וכי בקשר לעניין זה מעוניינים לדעת את גירסתו. אם על-אף ידיעת עובדות אלה נכון היה לפרט את גירסתו ולמסרה מרצונו הטוב והחופשי, אין כל מניעה להסתמך עליה כעל ראיה. גם העובדה, שלא הוזהר מפורשות, שדברים, שיאמר בשיחתו עם גדי, עלולים לשמש ראיה נגדו, אין בה כדי לשלול את כוחם הראייתי של דבריו. אזהרה כזו, כפי שנקבע לא אחת, כל כוונתה היא לכך, שיהא זה ברור, שהחשוד אומר דבריו מרצונו הטוב והחופשי, ואם בנסיבות מקרה מסוים מתברר, שהדברים נאמרו מרצונו הטוב של הנחקר, אין בהעדרה של אזהרה כזו, כשלעצמה, להביא בהכרח לפסילת דברי ההודאה (ראה לדוגמא: ע"פ 307/60, בעמ' 1556 ובספרו הנ"ל של א' הרנון, בעמ' 268-269). בענייננו נקבע כאמור, שדבריו של המערער נאמרו מרצונו הטוב והחופשי, ובמהלך הדיון חזר בו בא-כוח המערער מהטענה כנגד קבילותם כראיה".
בע"פ 6613/99 סטיבן סמירק נ' מדינת ישראל, נו(3) 529, 546 (2002) קבעה השופטת ביניש, כך:
"ככלל, הגישה שהשתרשה משך השנים בפסיקתו של בית-משפט זה הייתה כי בהיעדר אזהרה כשלעצמה אין כדי לפסול הודאה, כל עוד הוכח כי ההודאה ניתנה מרצון טוב וחופשי (ראו: ע"פ 307/60 יאסין הנ"ל, בעמ' 1556; ע"פ 277/78 מדינת ישראל נ' טוביהו, בעמ' 301; ע"פ 450/82 טריפי נ' מדינת ישראל, בעמ' 603; ע"פ 1382/99 בלחניס הנ"ל, בפסק-דינו של השופט אילן). שאלה נכבדה היא אם לאחר חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו אי-אזהרה בדבר זכות השתיקה עולה כדי הפרת זכות חוקתית. שאלה אחרת היא אם הסעד בגין היעדר אזהרת חשוד צריך להיות בהכרח פסילת ערכה הראייתי של ההודאה בלא לבחון נסיבותיו של כל מקרה לגופו (השוו: עמדת השופט קדמי בע"פ 1382/99 בלחניס הנ"ל אל מול ת"פ (י-ם) 108/98 מדינת ישראל נ' אסקין מפי השופטת י' צור וכן ת"פ 511/97 (נצ') מדינת ישראל נ' עודה מפי השופט ג' גינת). כשלעצמי, נוטה אני לדעה כי המגמה הפרשנית הנובעת מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מחייבת בחינה מחודשת של האיזון בין זכויות נאשם לבין הצורך בהגנה על אינטרס הציבור. בהתאם לכך עשויות להיות נסיבות שבהן יהיה בהיעדר אזהרת חשוד כדי להביא לפסילת הודאה שמסר בחקירה, אולם אין לקבוע בעניין זה כלל פסילה גורף. אפיונם של המקרים שבהם תיפסל הודאה מחמת היעדר אזהרה מחייב דיון מקיף אשר ניתן להשאירו לימים יבואו".