וכך סוכמו הדברים מפי הנשיאה ביניש בעניין יששכרוב:
"סיכומם של דברים, אף שמקבלת אני את עמדתם של באי כוח המערער לפיה יש לפרש את הוראת סעיף 12 לפקודת הראיות בהשראתו של חוק היסוד, יש לדחות את טענתם לפיה אי מתן הודעה כדין בדבר זכות השתיקה או זכות ההיוועצות בעורך דין, מחייבת בהכרח את פסילתה של ההודאה לפי סעיף 12 הנ"ל. אף כי פגיעה בזכויות האמורות תהווה שיקול נכבד במסגרת בחינת קבילותה של ההודאה, אין מדובר בשיקול בלעדי או מכריע. בהתאם ללשונה ולתכליתה של הוראת סעיף 12 הנ"ל, יש לפסול מכוחה הודאה רק כאשר הפגיעה שלא כדין בזכות השתיקה או בזכות ההיוועצות בעורך דין יצרה פגיעה משמעותית וחמורה באוטונומית הרצון ובחופש הבחירה של הנאשם במסירת הודאתו. קיומה של פגיעה כאמור תיבחן על פי נסיבותיו של כל מקרה לגופו".
63. כאמור, הגעתי לכלל דעה כי הודאות הנאשם בחקירותיו עומדות בתנאי הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות, ואף אין לפסול אותן מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, אך בשל כך שלא הודע לו בפתחן כי הוא זכאי לשמור על זכות השתיקה וכי כל דבר שיאמר עשוי לשמש כראיה בבית המשפט.
בתיעוד החזותי של חקירות הנאשם הוא נצפה נינוח ורגוע, הוא שיתף פעולה באופן מלא, והשיב בפירוט לכל אשר נשאל וניכר כי ביקש לשטוח את גרסתו בפני חוקריו. התרשמתי כי הנאשם היה ערני, קשוב, הבין את אשר נשאל ועל פני הדברים לא נפל כל פגם אשר מנע מהנאשם למסור גרסתו כהווייתה מרצונו החופשי. התרשמתי כי הנאשם זכה ליחס מכבד והוגן מצד חוקריו. החקירה התנהלה באופן ענייני, מקצועי, רגוע, ללא הרמת קול מצד מי מהנוכחים או ניסיונות להפעלת לחצים על הנאשם. ואכן, לא בכדי לא נשמעה כל טענה מטעם הנאשם, בעדותו בבית המשפט, כנגד אופן גביית הודעותיו במשטרה. כמו כן, חשוב להדגיש, לא נשמעה מהנאשם בעדותו לפניי כל טענה לפיה היה נוהג אחרת לו היה מוזהר בדבר זכותו שלא להשיב לשאלות החוקרים. למעשה, התקבל הרושם כי הנאשם היה מעוניין למסור גרסתו, ושב פעם אחר פעם על עמדתו כי אין לו מה להסתיר ואף ויתר במודע על זכותו להיוועץ בעורך דין. כאמור, הנאשם שמר על גרסה מרכזית אחידה ועקבית לאורך חקירותיו במשטרה וכך גם בעדותו בבית המשפט.
64. הנה כי כן, על אף אי התקינות שדבקה בחקירה המשטרתית לא היה בה לעלות כדי פגיעה שלא כדין בזכות הנאשם לשלמות הגוף או פגיעה בכבודו. החקירה לא גרמה לו לביזוי או השפלה. לא הייתה פגיעה גלויה לעין באוטונומיה של הרצון של הנאשם במסירת הודעותיו. על כן, בהתייחס לכלל הפסילה הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות נחה דעתי כי הודעותיו של הנאשם, ובכללן הודאותיו, נמסרו באופן חופשי ומרצון, ולא ננקטו נגדו אמצעים פסולים עובר לגביית ההודעות, לבטח לא אמצעים פסולים קיצוניים אשר היה בהם כשלעצמם כדי להצדיק את פסילת הודאותיו של הנאשם. למסקנה זהה הגעתי גם בהתחשב בדוקטרינת הפסילה הפסיקתית שעוגנה כאמור בפ"ד יששכרוב, משלא שוכנעתי כי לאי התקינות שדבקה בחקירה המשטרתית הייתה השפעה ממשית על הוגנות החקירה, בחופש הרצון במסירת הודעותיו של הנאשם או ל"פגיעה משמעותית" בזכותו להליך הוגן שלא בהתאם לתנאיה של פסקת ההגבלה, שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. על כן, אין הצדקה לפסילת הודאותיו של הנאשם או לפגיעה במשקלן.