על כן, על התביעה להוכיח כי הנאשם חשד, בדרך זו או אחרת, אף על דרך של "עצימת עיניים", כי מבוצעת פעולה ברכוש או כי הוא מוסר מידע כוזב, ואולם נמנע מלברר את החשד עד תום. בנוסף, נדרשת התביעה להוכיח כי הנאשם עשה זאת בכוונה ומתוך מטרה למנוע את הדיווח הנדרש על פי החוק והמוטל על התאגיד הבנקאי או לגרום לדיווח לא נכון.
לעניין הוכחות רכיב ה"מטרה", העבירה דנן הינה עבירת כוונה שאינה תוצאתית, אשר ניתן להחיל עליה את הלכת הצפיות, כאשר הצפיות היא תחליף לשאיפה להשיג את המטרה. בפרשת תענך עמד כב' השופט דנציגר על משמעותו של הלכת הצפיות כדלהלן:
"'היסוד הנפשי של כוונה מתקיים בעושה, אף אם זה לא רצה להשיג תוצאה כלשהי בהתנהגותו, אך נתקיימה אצלו צפייה ברמת הסתברות גבוהה כי התוצאה אמנם תושג עקב ההתנהגות [...] במצבים רבים קיימת שקילות מוסרית בין אדם הפועל מתוך רצון שמעשהו יביא לתוצאה מזיקה כלשהי, לבין אדם הצופה במידה קרובה לוודאות את התרחשותה של אותה תוצאה, ואף שאינו מעוניין בה אין הוא נמנע מן המעשה' [רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט(6) 554 (2005) (להלן - עניין ביטון), פסקה 21 לפסק דינו של הנשיא א' ברק, עמודים 571-572] בדומה, נקבע כי 'צפיות' היא מודעות בדרגת הסתברות גבוהה למדי שתגרם התוצאה מהתנהגותו של עושה המעשה, כאשר מודעות מסוג זה תהא שקולה לכוונה, גם אם עושה המעשה לא חפץ בתוצאה...".
"הלכת הצפיות" עוגנה במסגרת תיקון 39 לחוק העונשין, וסעיף 20(ב) לחוק העונשין מגדיר "הלכת הצפיות" כך: "לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן".
ברע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5), 729, נדונה סוגיית החלת "הלכת הצפיות" גם על עבירות התנהגותיות מסוג מטרה. כבוד השופטת ביניש (כתוארה דאז) קבעה בפסק דינה כי יש לבחון את תחולת הלכת הצפיות לגבי העבירה הנדונה בכל מקרה לגופו, וכי אין להחילה באופן גורף על כלל עבירות המטרה כדלהלן:
"פסיקתו של בית-משפט זה מאוחדת בדעה כי גם בעבירות שאינן תוצאתיות, ניתן להמיר את דרישת 'הכוונה' ב'צפיות', כך שצפיית התממשות היעד המבוקש ברמת הסתברות קרובה לוודאי, כמוה כשאיפה להשגת היעד. לשיטתם של הגורסים כי מקורו של כלל הצפיות בהוראות סעיף 20(ב) לחוק, יחול כלל הצפיות ככלל סטטוטורי מחייב, על כל עבירה בה נקבע יסוד נפשי של 'כוונה', לרבות בעבירות שאינן תוצאתיות. לשיטתם של אלה הסבורים כי הוראת סעיף 20(ב) חלה על עבירות תוצאתיות בלבד (ונראה כי לכך נוטים רוב השופטים שדנו בנושא), מעוגנת תחולת ה'צפיות' בהלכה הנוהגת בפסיקתנו מזה שנים רבות. לפי גישה אחרונה זו, הפסיקה מותירה פתח לבחינה פרטנית של תחולת הלכת הצפיות כתחליף לכוונה בכל עבירה על פי תכליתה החקיקתית ועל פי טיבה, כפי שהיה נהוג טרם תיקונים 39 ו- 45 לחוק העונשין.
...
בעיקרו, מבוסס כלל הצפיות או ההלכה רבת השנים המכונה הלכת הצפיות, על כך שהפסול המוסרי והחברתי הטמון בהתנהגותו של עושה אשר צפה התממשות של יעד כאפשרות קרובה לוודאי, שווה ברמה הערכית לפסול הטמון בהתנהגות מתוך שאיפה להשגת היעד או להתממשותו. על כן, צפיית התממשות היעד המבוקש ברמת הסתברות קרובה לוודאי, כמוה כשאיפה להשגת היעד. מטעם זה בדרך כלל, תשמש הלכת הצפיות הפסיקתית, תחליף ליסוד הנפשי של שאיפה להשגת היעד, כאשר שאיפה כזו אינה מתקיימת במלואה או אינה ניתנת להוכחה. 'המחשבה הפלילית המיוחדת', כאשר היא נדרשת בהגדרת העבירה, יכולה איפוא להיות מוחלפת בצפייה ברמה גבוהה של קירבה לוודאות, בדומה להיותה תחליף ליסוד הנפשי של כוונה בעבירות תוצאה, שחלה עליה הוראת סעיף 20(ב) לחוק. עם זאת, בעבירות שאינן עבירות תוצאה יש אפשרות כי במקרים מיוחדים נוסח הגדרת העבירה ותכליתה יחייבו שלא להחיל על היסוד הנפשי הנדרש בה את הלכת הצפיות".