הנאשם הציג מכתב מסניף הבנק מיום 6.5.2008, שמוען לו ולרעייתו כבעלי החשבון, המפרט את האמור בכותרתו: "הטבות ו/או הנחות על עמלות בחשבונכם...". עם זאת, צוין במכתב כי האישור הנ"ל יהא בתוקף עד ליום 30.9.2008, כשלמעשה הכספים ממנשה החלו להישלח לחשבון בבינלאומי במועד מאוחר יותר.
הנאשם הוסיף וטען כי נאמר לו בבנק הבינלאומי שאין אפשרות מבחינתו לפתוח חשבון בנק נוסף, נפרד מחשבונו הקיים, לצורך ניהול הכספים שהוא עתיד לקבל ממנשה, אלא נאמר לו: "אם אתה רוצה להעביר את הכספים, אתה צריך להעביר את זה לחשבון שלך הקיים" (עמ' 137 לפרוט').
104. נכון אני לקבל את גרסת הנאשם כמהימנה, לפיה עדכן מבעוד מועד את הנהלת סניף הבנק כי הוא צפוי לקבל כספים ממנשה שבחו"ל לצורך רכישת הבית ברמות השבים עבור משפחתו. אני נכון גם לקבל את טענת הנאשם כי נמסר לו מהבינלאומי כי לשם קבלת הכספים מחו"ל לצורך רכישת הבית אין צורך בפתיחת חשבון בנק נוסף, חדש ונפרד. חיזוק ראייתי לדברי הנאשם בהקשר זה מצאתי במסמך ההטבות על עמלות שקיבל מסניף הבנק מיום 6.5.2008 (נ/14, נ/16).
105. ברם, הגעתי למסקנה כי הנאשם לא הציג בפני הבנק הבינלאומי מצג מלא, מפורט ומהיימן כנדרש ממנו, לאורך התקופה הארוכה, שבמהלכה הופקדו ונמשכו כספים של מנשה, בסכומים גבוהים, באמצעות חשבון הבנק שלו ושל רעייתו. כך שגם אם נמסר לו שאין צורך בפתיחת חשבון בנק נפרד לצורך קבלת הכספים, אין משמע שהנאשם היה פטור מחובות הדיווח לבנק. להלן אבאר מסקנתי.
הסכם ההלוואה מיום 17.12.2008
106. כפי שנזכר, ביום 17.12.2008 נחתם הסכם הלוואה, ממנו עולה כי מנשה ילווה לנאשם 1,400,000 אירו, כאשר סכום זה משקף את שווי רכישת הבית ברמות השבים, מס הרכישה שיש לשלם בגינו ושיפוצים שיש לערוך בנכס. מהסכם ההלוואה עולה שמי שמעוניין לרכוש את הבית הוא למעשה הנאשם, ומנשה מלווה לו את הכסף לשם כך, כהלוואה למשך 10 חודשים ממועד העמדת ההלוואה, ללא ריבית או הצמדה. נכתב כי הכסף ניתן אך ורק למטרת רכישת הבית ולא לשום מטרה אחרת. עוד נכתב כי היה וההלוואה לא תוחזר במועד כאמור יעביר הלווה, הנאשם, לבעלות המלווה, מנשה, את הבעלות בבית, ובכך יראו את החזר ההלוואה לכל דבר ועניין.
107. יש לציין כי מי שערך את הסכם ההלוואה והחתים את הצדדים לו (מנשה חתם באמצעות פקס), הינו עו"ד מירון גלמן, העוסק בתחום והוא גם קרוב משפחתו של הנאשם.
108. ככלל, בבסיסה של עסקת הלוואה, המלווה מעמיד לרשותו של הלווה סכום כסף וזוכה לתמורה כלכלית כלשהי (ריבית), המובטחת באמצעות שעבודו של נכס לטובת המלווה. אם לא יוחזר החוב (במחיר שנקבע בהסכם) יזכה המלווה לפרוע את חובו בכך שהנכס יישאר בבעלותו. היינו, המלווה יוכל לממש באופן עצמאי ומידי את הנכס ששועבד כנגד החוב.