170. הנה כי כן, מתבקשת המסקנה כי בעוד שהנאשם דיווח לבנק דיסקונט, שהכספים שעתידים להיכנס לחשבון הבנק שלו מחו"ל נועדו לצרכיי קניית הבית לבתו ולמשפחתה, על כל ההוצאות הנלוות לכך, והגם שקבלת הכספים הוצגה באופן מטעה, משל דובר בכספי הלוואה, הרי שאין חולק כי מנשה הזרים לחשבון הבנק של הנאשם סכום של כ-18 מיליון ש"ח, שהינו גבוה בהרבה מהסכום שנדרש לרכישת המגרש ולבניית הבית, על כך ההוצאות הנלוות (לרבות שינוי תב"ע להגדלת השטח הבנוי; תשלמי מסים, עיצוב הבית, רכישת ריהוט וכיוצ"ב).
הוכח אם כן כי מנשה עשה שימושים נוספים בכספים שהעביר לחשבונו של הנאשם, כגון: כיסוי חובות, רכישת מגרש בהוד השרון תמורת מיליון ₪, שיפוץ בית אמו ובניית בריכה עבורה ועוד. ניכר כי הנאשם ידע, ולו חלקית, על אותן הוצאות כספיות שחרגו מדיווחיו להנהלת בנק דיסקונט, ואין בידי לקבל את הסברו המיתמם, כפי שמסר בעדותו, כי מרגע שנכנסו הכספים לחשבונו, הרי שמנשה חופשי לעשות בו כרצונו. אכן, אין חולק כי מנשה היה רשאי לעשות בכספו כל שימוש חוקי, אך בענייננו עסקינן בדיווח שאינו מהיימן מצד הנאשם אל מול הבנק על אודות מטרות העברת הכספים מחשבונותיו של מנשה בחו"ל אל חשבון הבנק של הנאשם בישראל.
171. מכל המקובץ עד כאן, נחה דעתי כי המאשימה הניחה תשתית ראייתית איתנה, בעצמה הדרושה לקביעת ממצאים בפלילים, לפיהם הנאשם מסר דיווחים כוזבים, או למצער כאלה שלא שיקפו את מלוא האמת לאורך התקופה הרלוונטית, להנהלת סניף בנק דיסקונט, במספר אספקטים: הנאשם הציג את קבלת הכספים מחו"ל ממנשה, מהטעם שהוא שוהה בחו"ל ועתיד לעלות ארצה עם משפחתם ולכן הוא מסייע להם לרכוש בית מגורים בישראל. אכן, הכסף שנשרד לקניית הבית, בטרם נהרס המבנה הקיים ונבנה בית מידות תחתיו, הועבר בעש שמנשה ומשפחתו שהו בחו"ל. ברם, מאז שנת 2009 שבו מנשה ומשפחתו ארצה, התגוררו בשכירות בהוד השרון, וניהלו את כל הנדרש לשלם הגדלת זכויות הבניה במגרש, בניית הבית, עיצובו וריהוטו. עובדות אלו לא מנעו מהנאשם להמשיך ולהציג את מצג לפיהם מנשה ומשפחתו בחו"ל על מנת להטעים את קבלת הכספים ממנו מחו"ל. בנוסף, סכומי הכסף שהועברו חרגו פי כמה מהסכום עליו דיווח הנאשם שישמש לרכישת הבית עבור מנשה ומשפחתו. ואכן, במציאות מנשה עשה בכסף שימושים רבים, בעוד הנאשם מושך עבורו את הכסף מחשבונו, לצורך רכישת דירות נוספות, מגרש חקלאי, כיסוי חבות עבר, שיפוץ ביתה של אמו ועוד מטרות שעל חלקן הנאשם אף לא ידע. יתר על כן, הנאשם הציג את קבלת הכספים במעטה משפטי של עסקת הלוואה, שלא היה לה כל אחיזה במציאות, כך שמדובר בהסכם פיקטיבי, משום שהנאשם לא נזקק ללוות כסף והייתה לו כל כוונה להשיב כסף למנשה. יתר על כן, המצג לפיו הבית יירשם בתום הבנייה על שם הנאשם אף הוא אינו נכון, שכן הבית נרשם על שם הנאשם. אמנם, אין בידי לפסול את האפשרות שהבית היה נרשם, או יירשם בעתיד על שם מנשה ומשפחתו, אולם פעולה זו אינה פועל יוצא מהשלמת הבניה או שובם של מנשה ומשפחתו לארץ, אלא בסילוק חובותיו של מנשה לנושים, לרבות חלוף התקופה שבמהלכה הבנקים רשאים לדרוש ממנשה כיסוי מלוא חובותיו, על בסיס ההסכמים שנכרתו עמו, או אף לבטלם ככל שהאמת באשר לעושרו הייתה נגלית לכל. יוצא אם כן, כי הנאשם פעל כפי שפעל מתוך מטרה להניע את מנשה להעביר לארץ כסף רב ככל האפשר מחשבונותיו מחו"ל, שהיו נסתרים מעינה של בתו, על מנת שהיא תוכל לעמוד על זכויותיה ברכוש ובכספים המשותפים בהליך גירושין, שתכננה ואכן יישמה. מנשה מצדו, שלא היה ער לרצונה של שרון להביא לסיום את נישואיהם, לאחר שובם ארצה, שוכנע כי הגיע העת לשוב עם שלושת בנותיהם לישראל, וניצל את חשבונות הבנק של הנאשם על מנת "לייבא" דרכם את ממונו "מתחת לרדאר" של נושיו, ולרכוש בין היתר נכסי נדל"ן בישראל, שמאותה הסיבה גם לא נרשמו על שמו.