110. על כן, אין להידרש לטענות וייס אשר לא נטענו בפירוט כנדרש בכתב התביעה שכנגד בנוגע לסכומים נוספים שקיבלה גב' מלק, פרט לאלה ששימשו לרכישת שתי הדירות ברחוב התומר. עם זאת, התמיהות והסתירות הרבות העולות מעדותה של גב' מלק, בין היתר בנוגע למקורות המימון של הוצאותיה, מעיבות במידה ניכרת על מהימנות גרסתה בכללותה.
111. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי מתוך הכספים שנגזלו מוייס והועברו לחשבונו של מלק בבנק הדואר, קיבלה גב' מלק ללא זכות שבדין לכל הפחות סך של 3,754,000 ₪ ששימש למימון רכישתן של שתי הדירות ברחוב התומר שנרשמו על שמה. בכך עשתה גב' מלק עושר ולא במשפט, ועליה להשיב את הכספים שקיבלה לידי וייס בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
טענות בעניין התיישנות התביעה נגד IBC ובני הזוג מלק
112. בסיכומים של IBC ובני הזוג מלק בתביעה שכנגד נטען כי תביעת וייס נגדם התיישנה בחודש אפריל 2015, כשנה וחצי לפני הגשתה בנובמבר 2016. לטענתם, כל העובדות המגבשות את עילת התביעה היו ידועות לוייס במחצית שנת 2008, ולכל המאוחר ביולי 2008, והתביעה התיישנה 7 שנים לאחר מכן, דהיינו לכל המאוחר בחודש יולי 2015.
113. מנגד, בסיכומי וייס נטען כי חלים בעניינו סעיפים 4, 7 ו-9 לחוק ההתיישנות אשר דוחים את מועד תחילת מרוץ ההתיישנות.
114. לפי סעיף 4 לחוק ההתיישנות, "בתובענה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה באותה תובענה נושאן אחד או שהן נובעות מאותן נסיבות".
115. ב"כ IBC ובני הזוג מלק מודים בסעיף 331 לסיכומיהם כי הכלל בסעיף 4 לחוק ההתיישנות המונע העלאת טענת התיישנות בתביעה שכנגד, חל בענייננו על התובעת בתביעה העיקרית שהיא חברת IBC. לפיכך, אני מקבל את טענת וייס בעניין זה, וקובע כי IBC מנועה מלטעון כי התביעה שכנגד שהוגשה נגדה התיישנה.
116. הצדדים חלוקים בנוגע לתחולתו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות על התביעה נגד בני הזוג מלק. באי כוחם של נתבעים שכנגד 3-1 טענו, תוך הפניה לפסיקה של בתי משפט מחוזי ושלום, כי הוראות הסעיף הנ"ל אינן חלות על צדדים לתביעה שכנגד שאינם צדדים לתביעה העיקרית, ולכן אינן חלות על בני הזוג מלק. לעומת זאת, בסיכומי וייס נטען כי החברה שבשמה הוגשה התביעה העיקרית היא אישיות משפטית פיקטיבית, שכל מטרתה הייתה לסייע לבני הזוג מלק בביצוע מעשי התרמית והעוקץ כלפי וייס. עוד נטען כי עצם הניסיון לערוך הבחנה בין החברה לבני הזוג מלק בעניין ההתיישנות מוכיחה יותר מכל שמדובר בטענה חסרת תום לב, אשר אינה עולה בקנה אחד עם הרציונל שעומד מאחורי סעיף 4 לחוק: שוויון בין בעלי הדין, מניעת אי צדק ופריסת היריעה השלמה לפני בית המשפט. בהקשר זה נטען כי בני הזוג מלק יודעים שאם החברה תחויב, וייס לא יוכל לגבות ממנה דבר, והם מנסים ליהנות מכל העולמות: מחד גיסה, לנהל באמצעות החברה תביעה נגד וייס בהיקף של מיליוני שקלים, ומנגד להימנע מסיכון וחשיפה במקרה של תביעה שכנגד באמצעות טענת התיישנות.